סיפורה של מתחלפת

He was a dream of a guy.

A body of a stallion with a heart of a protagonist in a romantic book.

She was waiting for her superhero to save her, but he never showed up.

While she was waiting for him, her heart grew colder, covered with a black lace.

She could see the light shining through the soft holes of the fabric, but the light was never meant for her.

With a brave face and a cold heart she swore never to give her heart away, with all the scars of the battlefield she decided to put it away for safekeeping.

Years passed by, men did too. None to be deserving of her grace.

Maybe one day, when the time is right and the  stars aline just for them- two lost souls might find the way to each other.

אתה מגיע אליי לעבודה עם חיוך שועלי וחסר רחמים, אני מכירה את הזדוניות בניבים האלה שרק מחפשים להנעץ.

הפסדתי לחיוך הכובש שלך ואתה יודע שאגיד כן לכמעט כל מה שמתרוצץ אצלך בראש.

אני שומעת את הגלגלים זזים, את המחשבות אצות רצות להן כאיילות שמרגישות את המזג אוויר משתנה. 

אני מחזירה חיוך לא פחות זדוני, אתה יודע שהגבולות פה הולכים להיפרץ, גדרות תיל שמחכות לחיתוך הקטן ביותר בכדי להעיף ניצוצות לאוויר. אני צריכה אותך צמא אליי, משתוקק וצריך.. שנינו יודעים שאני תמיד מקבלת את מה שרוצה בסוף.

החיוך השועלי התחלף במתק שפתיים "כנסי לשירותים ותורידי תחתונים. הם שלי עכשיו למרות יומך הארוך". מסתובבת בהפגנתיות. מפנה תחת עסיסי ומתגרה ואתה מת לגעת, באצבעות בוערות אתה מעביר ליטוף ושולח אותי לבצע.

מגיעה לשירותים ומשאירה את הדלת פתוחה. מורידה לאט ובחושניות את הטייץ ואז את התחתונים תחרה הדקים שספוגים בנוזלים שלי, מהגירוי, מהליטוף והציפייה לבאות.

"ילדה טובה שלי, עכשיו תסתובבי" אני שומעת לחש זימתי בוקע ביחד עם גרגור של תאווה..

לשון חוקרת עוברת מדגדגן עד הישבן, עומדת מפוסקת כשאתה בוחן כל מילימטר מהנשיות שלי. 

אני מטפטפת, נוזלת, ואתה... אתה עם החיוך השועלי נהנה מכל רגע..

"אני חייבת להתפנות" מנסה להשתמש בתירוץ כדי להתלבש. הוא מתיישב על כיסא קטן ומסנן "קדימה..למה את מחכה".

אתה יודע שאני נבוכה וזה מזקיר אותך, אני מתיישבת בחוסר רצון מופגן ודורשת שלא תסתכל.. אתה קם, עוצם עיניים ודורש שאעשה אותו הדבר. 

האיבר שלך צמוד לשפתיים שלי, מבלבל, ממכר ואתה חודר לגרון שלי. עמוק... כמה טיפות נוזלות ממני, הגבול נפרץ ואתה נטרף מתאווה, בין פריצת הגבול לבין מגע הלשון שלי שעוטפת אותך.

אתה עוצר שאתה מרגיש רעד חולף בשנינו. מתלבש ואני בתסכול שלי, ממך, מאיתנו ומהסיטואציה בכלל.

"אני עוד אשתה אותך" נזק לחלל האוויר בתאווה, בשקיקה.

אתה יודע שלא אסכים לסמן אותך ככה.

היוצרות מתהפכות ואני דורשת את המגיע לי, מצמיד לקיר, מנשק, טורף, החיה שבך משתחררת.. אתה מכניס אצבע ומשחק בי, הרי אתה מכיר כל כפתור.. בדיוק שם, הכי רגיש, הכי מספק, הכי מגרה ואתה מגביר קצב עד שלא עומדת בזה וצריך ומתפרקת על האצבעות שלך.

הגיע הזמן ללכת, יש לי עוד עבודה להיום.. עד הפעם הבאה שועל.

אנחנו ביער לבד.. אין נפש חיה מסביב.

בין ערביים שקטים עוטפים אותנו, הקרירות של רוח חורפית מעבירה צמרמורת כשאתה נוגע בי ביד מהססת.

"אפשר?" אתה שואל ואני נדה בראשי.

הדופק עולה, הנשימות שטחיות ואינטנסיביות. שנינו בספייס שיוצר מעגל, שלך מזין את שלי והספייס שלי מזין את שלך.

שריקה של שוט חוצה את השקט, אנחת רווחה, חצי הכלה חצי גניחה משתחררת לשקט שסביב והאקו של השקט רועם לא פחות מצליל ההצלפה הבאה שנוחתת.

האינטנסיביות עולה, הקור מורגש על העור החם מליטוף זנבות הפלוגר. 

אנחנו מתחילים להאט קצב, לסגור את הסשן הרמטית. לעטוף אותו בצמר גפן ולשים אותו כזיכרון של בין ערביים חורפיים.

אנחנו נכנסים לרכבים אחרי חיבוק ארוך, מציף, ממלא ומנחית כאחד.

עוד רגע גנוב של מתק שפתיים, עוד זיכרון נעים שלעולם יהיה בנינו ובין השקט של היער.

עד הפעם הבאה..

המילים יושבות על קצה הלשון,  הרצון להגיד, לבקש ולרצות לרצות.. ומצדו השני הצורך בשליטה, באיפוק, הכל שקול ומדוד. 

כל כך הרבה שנים על הצד הדומיננטי, השולט, כמה שיכולה להיות קרה ואכזרית הצורך בלהעניק את החום והאהבה לפעמים גובר.

כל כך הרבה שנים בשליטה ואז אתה הגעת, עם חזות רצינית, איפוק וסערה שקטה וברגע אחד של חיבוק כל מה שחשבתי שרציתי נעלם כלא היה. זה לא היה מגע כוחני או לא רצוי אלא מדוייק וחברי, מעצים ומבלבל ובאופן אירוני - הדבר האחרון שהייתי צריכה באותו רגע. 

נעלמתי לך, לטענתך חיפשת אותי.. הייתי באמצע סשן אגרסיבי שבאת להגיד שלום ואמרתי לך לחכות. סיימתי ונפרדת בחיבוק כשהמגע הזה, הריח הזה והסערה שלך לוקחים את הדוםספייס שלי לכיון אחר לגמרי.

הקשר התנתק ואיכשהו מצאנו שוב אחד את השנייה.

התחלנו לדבר, על מה ומי אנחנו, פירקת לי חומות של שנים בחיוך אחד קטן, ידעת בדיוק על מה ללחוץ ובחרתי לבטוח.

קבענו להיפגש, ציפיתי לך, ובסופו של יום לא הגעת. האכזבה בנתה חומות, התסכול הציב מגדלים עם שומרים חמושים בציניות וחיוך מריר.. 

את הלב שלי אשאיר מוגן עבור מישהו שיחליט להיות שם, שיוכיח שמגיע לו. אבל עד אז, יהיו את מי ששלי שאת מה שיש מעבר לקיר הלבנים הגבוה שנבנה. הם ימשיכו להציף בחיבה, בגאווה ובאושר.. באופן אירוני- כמו שרצית לעשות איתך.