כשאני דורשת משהו, אין בכך מקום לפרשנות. הוא פשוט מתבצע. בדיוק, ברמה הגבוהה ביותר, ובסטנדרט שאתה כבר מכיר היטב.
לרגע קצר נדמה ששכחת את מקומך מולי. רגע קטן, כמעט זניח, אך כזה שמחייב אותי לעצור ולבחון כיצד ראוי להגיב.. האם לבחור בענישה מיידית, בשיחה שקולה, או בהבהרה קרה של הסדר כפי שהוא באמת.
אתה לא חדש בעולם הזה. אנחנו מכירים די זמן כדי שלא יהיה צורך לחזור שוב ושוב על אותם עקרונות בסיסיים, אתה יודע כמה אני שונאת את זה, לכן ברור לך היטב מה אני דורשת, ומה המשמעות של סטייה ממנו, גם אם קלה.
משום כך בחרתי שלא למהר לענישה. לא מתוך ויתור, אלא מתוך שליטה. יש הבדל בין תגובה אימפולסיבית לבין החלטה מדויקת, שקולה, שמגיעה ממקום שמבין היטב את יחסי הכוחות.
שלא תבין לא נכון, העונש עוד יגיע, פשוט במינון אחר. ובכל זאת, תיקון היה נדרש. לא כעונש בלבד, אלא כתזכורת. תזכורת למקום שלך, לסדר שבינינו, ולשקט שמגיע כשדברים מתנהלים בדיוק כפי שהם אמורים.
ולכן שעה וחצי שבהן אתה נלקח אל העולם שלי. מרחב שבו הקצב נקבע על ידי, שבו המיקוד שלך מצטמצם בהדרגה עד שנשאר רק דבר אחד ברור. שם, העולם החיצון מיטשטש.. הרעשים, ההסחות, כל מה שאינו שייך לרגע הזה , פשוט מפסיק להיות רלוונטי. ובסופו של דבר נשאר רק הסדר הנכון: אני דורשת. ואתה מבצע.
אני מביאה את החבלים.
קשר אחרי קשר, ליפופים הדוקים שממקדים אותך.
"מי אתה?" אני שואלת בקול קר אבל עדיין רך
אתה עונה כמעט באוטומט "אני סלייב".
"מה אתה?" אני דורשת לדעת. ואתה עונה לי: "אני העבד שלך".
"מה אני עבורך?" תוהה אם אתה מבין ויודע. "את האלה והשולטת שלי. הסוהרת והמאלפת שלי"
"מה התפקיד שלך?" אני מדגישה את הבדל המעמדות בנינו במתיחה של החבלים. "לסבול בשבילך כדי שתהי מאושרת. ללמוד אותך, את צורך שלך. לשרת אותך." אתה עונה בקול שמתחיל להיסדק.
אתה עונה לי פעם אחרי פעם כשאני מפליקה בעדינות במפשעה שלך, כשהיא מהודקת בחבלים.אותו ריטואל, שוב, ושוב, ושוב..
אני רואה את הרעד, את ההפנה שלאט לאט נוחתת.
מתירה את החבלים, אתה נושם לרווחה..אתה חמוד שאתה חושב שסיימנו.
החבלים מהודקים מחדש למנחים אחרים. הידיים כבולות, הפעם, החבלים עובר דרך לולאת הקולר.
אני שואלת שוב את אותן השאלות ואתה עונה חזרה את תשובותייך כמנטרות בחרדת קודש, הציפורניים עוברות מאחורי הברך, בפנים הירך.
"תנשום עמוק" אני דורשת וחוזרת לחינוך. אני רואה שמתחיל להיות קשה לך, שאתה מתחיל להיסדק. אני מורידה אותך נמוך יותר. מקופל על הרצפה ועטוף כמתנה.
"תשכנע אותי במילים שלך" ואתה מנשק את רגליי כאילו חייך תלויים בזה, ובמקום מסויים, הם היו.
הכתפיים שלך רועדות, אני יודעת שאתה כאוב. ואני מצחקקת בעונג.
אני משחררת אותך מהחבלים.
שעה וחצי של מנטרות חוזרות, כאב, הורדתי נמוך אבל לא מספיק בשביל לשבור פסיכולוגית.. זה לפעם הבאה.
אני עוטפת אותך אליי בחיבוק שאתה עם הגב אליי ואני רואה שהגב והצוואר שלך תפוסים. אני מעסה ומשחררת קצת. מחבקת. גאה בך שעברת את זה.. יודעת כמה זה לא היה לך פשוט.
אתה שלי, אל תשכח את זה. ואם אני דורשת משהו, מצפה ממך למשהו, זה כי אתה מסוגל לעשות את זה, זוהי נטו בחירה.
אל תאכזב אותי.