עברתי היום סדנת צחוק, לראשונה מזה אלוהים יודע כמה זמן, באמת מצאתי את עצמי מחייכת.
חיוך כנה, אמיתי, שונה, טהור. חיוך שמגיע לא מסיפוק רגעי אלא מצורך קיומי.
כמישהי שחיה עם פוסט טראומה מבןזוג מתעלל, הרגע הזה של הבריחה אם לסקס, למוזיקה או לשקט מהדהד לעיתים לא מספיק..
כשהשפיות על הקו, גם אם בליווי פסיכולוגי, לפעמים הקול שלו רודף את צעדיי. מרסק את הביטחון ומעלים את החיוך שעד שהכרנו- תמיד היה שם.
אני שנה ו9 חודשים כמעט בארץ, כשנתיים וחצי אחרי שהוא לווה החוצה עם ניידת כי הוא חצה קו שלא חוצים, וזו הפעם הראשונה שהצחוק היה כל כך טהור שהרגשתי שלרגע הכל היה איזה חלום ישן נושן.. העבר לא היה אמיתי לרגע.
כשהגעתי חזרה לאזור הבית, בכיתי, בכי טהור, משחרר ומזכך..
הצחוק הזה הפך את היום לסוראליסטי בטירוף ונתן איזשהו הארכה קטנה לקול שאומר, שווה להילחם כל יום בשביל עוד חיוך קטן.
כל הדבר היפה הזה לווה בחוף ים נקי ונעים..מה עוד אפשר לבקש?