כשהוא קורע את הגרביונים כדי להתקרב, זו לא רק תנועה של גוף, זו התפרצות של כמיהה. הוא נטרף מהצורך לגעת בי, לנשום אותי, ובכל זאת עוצר את עצמו, מחכה לאישור שלא מגיע. התשוקה בוערת בו, אבל החינוך, האיפוק, המלחמה הפנימית, כולם נאבקים בתוכו. והעיניים שלו? הן אומרות הכול.
אני לעולם לא אהיה כולי שלך.
אבל אתה — כל כולך, כל נים בקיום שלך, כל נשימה שמזרימה חמצן בתאים — אתה שלי.
אתה תלמד להסתפק במעט. בשאריות התשוקה שנשארו ממישהו אחר — ותקבל אותן בשתי ידיים. תעריך כל טיפה, כל פירור. ואני אגיד לך מתי וכמה.
זו לא תהיה אהבה נרקיסיסטית, אלא אהבה עצומה ומדוייקת מצד שנינו, זו תהיה בחירה אחד בשנייה במינונים שונים לאורך הזמן שלנו יחד. אני אגיד לך כמה אהבת אותך. אוהבת לחזור אליך. אוהבת להעניק לך את מה שנותר בי ועוד קצת. ואתה? אתה תחבק, תכיל, תקבל, תכרבל ולא תתן לי להרגיש לבד יותר בים העצום הזה.
אני אבחר בך, יום אחרי יום. בחירה מודעת, בחירה כנה ואמיתית— כל עוד תבחר להיות שלי. כל עוד תבחר לקום לצידי כל בוקר בידיעה שאתה משלים אותי, שאתה החצי השני שלי ושאני אלחם עלינו כל עוד תאפשר.
*פעם הייתה פה תמונה*