שלחתי לו הודעה קצרה, מדויקת "אני צריכה אותך הערב".
האובך חונק, האבק צורב, והבית מרגיש כמו שכבה דקה של אי נחת, והערב אני צריכה שמישהו ישמור עליי ערה, ממוקדת, חדה.
הוא הגיע בשקט. נכנס כמו צל שמכיר את גבולות האור. יודע שהילד ישן. יודע לא להבהיל. יודע את המקום שלו.
אוח… כמה שהתגעגעתי לחיוך הזה. החיוך של “אני יודע את המקום שלי.”
אני בשולחן, מסמכים משפטיים פרושים לפניי כמו שדה קרב קטן של מילים וסעיפים. נותנת לו הנחייה קצרה ואומרת להתחיל. שיתקתק. שינקה. שיחזיר לבית את הסדר (היחסי לזמן הקצוב שיש לנו) שאני אוהבת.
אני מכינה קפה בזמן שהוא כבר בתנועה – בדייקנות שקטה, כמעט טקסית.
ואז צוללת לפרויקט שלי. עוד לא נגמר אבל קרוב.
הוא מנקה ואני שלווה. לא צריכה לקום, לא לבדוק, לא להעיר. סומכת עליו שינקה כל פינה כמו שאני אוהבת – מדויק ומתוקתק.
הקפה נגמר ואני אפילו לא מרימה את המבט מהדף.
מזמנת אותו בקריאה קלה, מושיטה הצידה את הכוס הריקה, קרה ומבוישת. הוא לוקח בלי מילה והוא למד. אלוהים, איך שהוא למד.
המים בדיוק בנקודה הנכונה, הקפה סמיך ורך, המרירות במינון שאני אוהבת.
מושלם.
שעה וחצי של ריכוז. שקט. זה כל כך נדיר אצלי.
צייתנות שלווה ומדויקת. נוכחות שמחזיקה את החלל בלי לדרוש אותו. שמזכירה לי שמקומו — אצלי — ודאי.
ואם הכול יעבור בשלום בשבועות הקרובים…אם הוא ימשיך ככה, עקבי, יציב ונוכח, אולי רק אולי יקולר לקונסידריישן.
לסבר את האוזן — היחיד שקיבל ממני קולר, וגם זה היה קולר פליי, היה בן הזוג לשעבר. זה שהרס הכול עם הצעת נישואין שלא הייתה במקום עם אולטימטום שהבהיר לי כמה אנחנו לא מתאימים.
עוד נראה מה יוליד יום, כרגע אני יכולה להגיד דבר אחד- הוא ראוי לי.