בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

סיפורה של מתחלפת

עולם של הפכים משלימים, הכמיהה לשליטה והצורך בהתמסרות
לפני חודש. יום ראשון, 5 באפריל 2026 בשעה 9:01

יש בי געגוע עמוק למקום אחר. מקום שאין בו רעש, אין בו דרישות, אין בו צורך להוכיח או להחזיק.

 

אני רוצה להתמסר. באמת להתמסר. לא רק לשחרר קצת… אלא להרפות עד הסוף.

להניח את כל מה שאני סוחבת בלי שפיטה, לפרוק את המחשבות שלא מפסיקות, את האחריות שלא נגמרת, את ההרגל להיות זו שמכילה, שמבינה, שמחזיקה את כולם ואת הכל כל הזמן.

יש בי רצון פשוט להיות לרגע בלי משקל. להיות קטנה בתוך מרחב בטוח, עטופה בזרועות שמבקשות ממני רק דבר אחד, לנוח.

פעם אחת של בלי להסביר, בלי לנתח, בלי לחשוב על הצעד הבא, רק להישען ולבטוח. לתת למישהו אחר להחזיק אותי, בזמן שאני סוף סוף מרשה לעצמי להפסיק להיות חזקה.

 

אני עייפה.

עייפה עד עומק הנשמה.

עייפה מלהיות בשליטה, מלהחזיק, מלהבין, מלהכיל, מלדבר ולעשות וכל שאר הפעלים.

כל מה שאני מחפשת עכשיו זה שקט. שקט אמיתי. כזה שנכנס פנימה ומרגיע גם את המקומות הכי רועשים בתוכי.

שקט שבו מותר לי להתפרק בלי לפחד.

שקט שבו מותר לי פשוט להיות.

 

ואולי ההתמסרות הזאת… היא לא חולשה כמו שלמדתי לחוות בקשרים לא בריאים,  אולי היא הדרך הכי כנה שלי לבקש רגע של שלווה.

 

לפני 5 חודשים. יום שני, 1 בדצמבר 2025 בשעה 14:04

 

עברתי היום סדנת צחוק, לראשונה מזה אלוהים יודע כמה זמן, באמת מצאתי את עצמי מחייכת.

חיוך כנה, אמיתי, שונה, טהור. חיוך שמגיע לא מסיפוק רגעי אלא מצורך קיומי.

כמישהי שחיה עם פוסט טראומה מבןזוג מתעלל, הרגע הזה של הבריחה אם לסקס, למוזיקה או לשקט מהדהד לעיתים לא מספיק..

כשהשפיות על הקו, גם אם בליווי פסיכולוגי, לפעמים הקול שלו רודף את צעדיי. מרסק את הביטחון ומעלים את החיוך שעד שהכרנו- תמיד היה שם.

אני שנה ו9 חודשים כמעט בארץ, כשנתיים וחצי אחרי שהוא לווה החוצה עם ניידת כי הוא חצה קו שלא חוצים, וזו הפעם הראשונה שהצחוק היה כל כך טהור שהרגשתי שלרגע הכל היה איזה חלום ישן נושן.. העבר לא היה אמיתי לרגע.

כשהגעתי חזרה לאזור הבית, בכיתי, בכי טהור, משחרר ומזכך..

הצחוק הזה הפך את היום לסוראליסטי בטירוף ונתן איזשהו הארכה קטנה לקול שאומר, שווה להילחם כל יום בשביל עוד חיוך קטן.

 

כל הדבר היפה הזה לווה בחוף ים נקי ונעים..מה עוד אפשר לבקש?