יום אחד הלכת בשביל המוביל את ההר הגדול לחפש את האחד. את האחד עליו חלמת כל השנים. ולאחר שעה של הליכה ישבת לנוח. שתית מים זכים שהבאת איתך.
ולפתע האדמה רעדה. ההר הגדול התעורר לחיים. זה לא יאמן, הוא כל כך גדול ואת שולטת כה קטנה.
נפלת ארצה וההר אסף אותך בדרדרת אבנים קלה. כמעט איבדת הכרה. פקחת את עינייך רואה אותו מביט בך בצער.
דומה שמים מתחילים לנבוע מבקיעים באדמה.
פתאום את קלטת שמצאת אותו. את הנשלט האולטימטיבי. זהו שחיפשת כל השנים. תמיד רצית לשלוט על הר.
"הר יקר, רוצה להיות נשלט שלי? מבטיחה אפטר קייר. אתה לא תתחרט."
ההר נאנח אנחה ארוכה, כזו שגרמה לקיטור לפרוץ מהסדקים שבאדמה.
"זה בלתי אפשרי" הוא ענה בעצב.
"ומדוע בלתי אפשרי?" שאלת.
שוב ההר נאנח ושוב אדי קיטור פרצו מהסדקים.
"כי לפני שנים לא הייתי הר. לפני שנים הייתי חבר בכלוב. פעם אחת אני ואת התחלנו להתכתב, ואני פלטתי שטות ואז את חסמת אותי."
הוא המשיך. "שברון הלב היה כל כך חזק ועוצמתי. זעקתי לשמים. פרץ האנרגיה היה כל כך אדיר עד שאיבדתי את ההכרה וכשהתאוררתי גיליתי שהפכתי להר."
"אין בעיה" אמרת כשקולך רעד. "מהו הניק שלך? עכשיו אני נכנסת לאתר הכלוב להסיר את החסימה."
"זה לא ניתן" אמר ההר בעצב. את היית צריכה להסיר בעצמך. ומלכות שחוסמות לעולם לא ישנו את דעתן כך שדיני נחרץ. אני אשאר הר לעד ואת תמשיכי לחפש לעד את הנשלט האולטימטיבי שלך.
את פרצת בבכי אבל הדמעות רק העציבו את ההר יותר והוא נדם. מים החלו לנבוע ומעין פרץ לפתע. את הבנת שמעתה ההר בוכה.
החסימה הייתה טעות ועכשיו היא תמשיך לחפש את הנשלט שלה והחשש שלא תמצא אותו מעיק יותר ויותר.