לפני 5 שנים. 1 בינואר 2019 בשעה 21:56
כן, בדיוק ככה.
כמו נשלטת אמיתית שיודעת בדיוק מה מכאיב וכמה ואיפה הגבול עובר,
אני קוראת אותה שוב.
המילים שלה פוצעות לי את הלב, משאירות שריטות עמוקות ומדממות בין החדרים והעליות, האדרנלין הקפוא משתלט על בית החזה, הנשימה מואצת כשהעיניים עוברות על המילים שלה, כשאני מבינה שאין בכוחי לגאול אותה מהכאב, כי בדיוק לשם כך אנחנו פה, לכאוב.
אני מכירה כל אות שם. יודעת בדיוק מה הרגישה כשהיד לחצה על הקלידים, כשמילים יצרו משפטים ופסקאות, אני הרי הייתי שם, בדיוק באותו המקום, לפעמים מחובקת ועטופה ולפעמים מושלכת כלאחר יד, ממתינה לרגע הזוהר הבא.
אפילו עכשיו אני מרגישה את אותו הסכין שפצע אותה, אותו אחד שפצע אותי, יש לי תענוג נפלא לשתף אותה בכאב שלי למרות שלעולם היא לא תדע.
מאזוכיסטית אמיתית שכמותי.