מה שעובר עלי, מתחתי, מעלי ומכל צדדי

ובכל זאת, לא צפיתי את זה קודם.

פוסט חושפני וקצת חצוף מטבע הדברים שיגרום למבול של הודעות.

אז, למרות שתשומת הלב שלכם מרטיטה אותי, אני מתקשה להישלט בידי אדון צעיר ממני. אני חלילה לא מזלזלת, התשוקה שבכם והגיל הצעיר בהחלט גורמים לי לרטיבות נעימה ופמפום פעימות הלב בדגדגן שלי, אתם מעולים לסקס פרוע ולוהט, ואין לי ספק שתגרמו לכל בחורה התרגשות עצומה כנשלטת שלכם. 

אני מעדיפה את הבוגרים יותר. כאלה שלא ינסו בשיחה הראשונה להוריד אותי על ארבע, לתקוע את עצמם בתוך הפה שלי ולמשוך לי בשיער. אני צריכה זמן התרגלות. צריכה להביט בו בעיניים כשאני שותה מולו את הקפה שלי (חם, הרבה קצף, רבע כפית סוכר חום), לגלות מי עומד מאחורי החזות הקשוחה או פחות, ורק אז אני מוכנה לתת את עצמי בידיים שלו.

אחד מכם עכשיו מושך בכתפיו בזלזול ואומר: "רשימת מכולת, לא אצלי", אבל מניסיון,  יש דוקא את המובחרים שיודעים להקשיב, שרוצים לדעת מה אני מבקשת ולא חושבים שפשרה או התאמה לבת הזוג מורידה מהם.

בעוד כחודשיים אחגוג את יום הולדתי ה 54 ואני עדיין מקבלת מחזור מדי חודש, אפילו כזה שמלווה בכאבי בטן בלתי נסבלים,

ואני מזדיינת עם הבעל בתדירות גבוהה ועם המאהב  לפחות פעמיים בשבוע ועם עוד כמה שמזדמנים באמצע החודש ומלהיבים את הדגדגן שלי ומרטיבים לי את המוח ואת הירכיים,  לרוב כאלה שצעירים ממני בשנים ארוכות, לפעמים אני מקבלת מהם הצעות ולפעמים אני מציעה להם בילוי בלונה פארק שהוא הגוף שלי ואני משתוללת ברכבת הרים הזו שקוראים לה החיים שלי.

לעיתים קרובות אני מתעוררת בשעות הבוקר המאוחרות (כן, אלה החיים שלי) והמיטה כבר ריקה אבל המקלחת אף פעם לא מאכזבת וזרם המים שניתז מהצינור מענג אותי לפחות פעמיים והדגדגן  שלי הופך מאושר יותר והיום הופך להיות נפלא יותר.

אז למה הדין וחשבון הזה הבוקר?

אני מביטה בחברות, בנשים בגילי מסביב, כאלו שכבר מאסו בבעל ורק רוצות להירדם לפניו, אלו שהקמטים סביב השפתיים הם לא תוצאה של גיל אלא מהתכווצויות של השרירים הלא נכונים בגוף ומתחושת החמצה. כאלו שהולכות לישון לבד וקמות בבוקר לבד עוד יותר אבל לא מעזות לתת את עצמן ביד של מישהו בלי מחוייבות.

אז -

תחגגו את החיים, תפיצו אהבה לכל עבר כמו סבא סביון שמפיץ את החיים שלו לעולם, תזדיינו כאילו אין סיבה קלושה שתמנע את זה מכם, תשחקו עם הגוף, שלכם ושל אחרים, צעירים או בוגרים, בעיקר תחייכו לעולם, זה יביא לכם יותר פרטנרים להתגלגל איתם ובעיקר אורגזמות מעולות.

גילוי נאות: הכותבת היתה אחת הנשלטות המעולות בכלוב, כזו שלוותה בשניים מהותיקים ביותר שהיו בתולדות האתר ועדיין תרה אחרי האחד שלה בין הסורגים.

אז הגשתי בקשה לחזור.

לחסות תחת הכנפיים הגדולות האלה, כפות הידיים הענקיות שיודעות להכאיב באותה מידה שיודעות ללטף. הראשון שהראה לי כמה עונג יכול לפרוץ מכאב הידיים שלו כשאני ישובה עליו והוא נעוץ עמוק בתוכי, אני מביטה עליו מלמעלה אבל ברור לכולם מי האדון פה.

לרשע הזה, שאין סיכוי שקורא אותי פה ולכן אני יכולה לכתוב כל מה שעולה על רוחי וקצה עפרוני, זה שברחתי ממנו לפני זמן רב, פגעתי והרסתי ושרפתי כל קצה חוט אפשרי בדרך אליו.

אז באמצע התופת, האש והעשן, עמדתי שם והרגשתי עירומה. הרגשתי געגוע, רגש שאני מתעבת בדיוק כמו קנאה, וביקשתי, בקשה מסודרת, מאורגנת בדיוק כמו שהוא אוהב.

החזה שלי בער ולא מהחום שפרץ מהמכונית השרופה שעמדה מולי ולא מהזיעה שנטפה מההמון הגברי שסבב אותי אלא מפרץ הזכרונות שעלה מהגיהנום הזה בצומת הגדולה.

והבנתי, הבנתי לאן אני שייכת.

למי אני שייכת.

כן, בא לי

גבר.

נחוש בדעתו, קשוח, כזה שיצליח להכניע אפילו אותי 

שיכוון אותי עד לפיסגה, שלו.

שיתווה לי את השביל, שיוליך אותי עצומת עיניים עד אליו.

בא לי.

להרגיש את היד המחוספסת שלו מרעידה את הפלומה העדינה שעל הגוף

לחוש את הדם רותח בעורקים משיט אדוות קטנות של עונג לאורך הגב

לחוות את הלטיפות שהופכות באחת לגלים של כאב, כזה שמזרים מיידית נוזלים במורד הירכיים

לטעום את הדם שמבצבץ מהשפתיים הננשכות.

לטעום אותו, את המליחות הנוטפת בכתפיים, את טעם הזין שלו שננעץ בפה

לאהוב כל סימן כחול שמופיע על העור, כל העתק כף היד שלו שנטמעת בישבן שלי

(סליחה, בתחת שלי)

לאהוב אותו. 

גבר כזה.

אני מעולם לא משתמשת במילים גסות אבל הלילה הבנתי שחלה בי תפנית.

הפאקינג אדישות שתפסה כל חלקה טובה (וגם קצת פחות טובה) בי מכלה את הריגוש.

הריגוש מעצם המחשבה שאני פה, הריגוש מאדומות, צהובות וכחולות, אדישות משיחה שמתחילה בעקבות אדומה, הכל נגנז באיזו מגירה אפילה,.

א ד י ש ו ת !

בשבועיים האחרונים הייתי עסוקה בשיחה, דמות ידועה בכלוב (נדמה לי), כזה שהייתי מתאימה כמו כפפה לגוף המדהים שלו, והשתדלתי,  באמת שהשתדלתי,  אפילו שונאת משימות שכמותי הצליחה למלא (קצת פחות מחצי) משימות שהטיל עלי, ולא אהבתי את הרעיון.

ההבנה (אחרי שהסביר) שבעצם המשימות נועדו בשבילו, להגביר את הריגוש שלו, שברה אותי. תקנו אותי אם אני טועה, אבל האדון אמור לשבת במגדל השן שלו, לעשות בי כרצונו, להתעלל בי, רק כדי שאתחנן ללקק את הרצפה שהוא עומד עליה. אני יודעת שאני לא ברורה, אפילו לא לעצמי.

וכן, יש לי רשימה ואני גאה בה, תגידו מה שתגידו, אני מראה לך את המוח שלי, אני גורמת לך להבין איך אני בנויה. תקשיב, תקרא את המילים, ואל תעשה ההיפך.

וכל זה, רק אם אתה רוצה נשלטת כנועה,  כזו שתלקק את סוליות הנעלים שלך ותפתח חזק את פי הטבעת בהתעלמות מוחלטת מהכאב העצום, רק כדי שתחליק לשם ותשחק בלונה פארק שהוא הגוף שלי.

אולי העובדה שאני מחפשת כבר יומיים בעיה ולא מצליחה למצוא אחת כזו?

אולי כי מאוד נוח לי והקשר הזה הוא ככפתי האצבעות לא לוחצות לי?

ואולי אני הבעיה?

אני אומרת דברים ומחפשת מסתור מחיצים ובמקום אני מקבלת אמפתיה

אני מסרבת בהכנעה וישר קופצת לעמדת הגנה, והתגובה היא הבנה והכלה. 

מה קורה פה?

אני, שהורגלתי להתעלמות אם ניסיתי לשאול שאלה כי לא הבנתי

אני, שסבלתי קוצים וסירפדים אם לא הלכתי על הקו הישר שהועידו לי ושהיה בלתי נראה לחלוטין

שציפו ממני למעשים ולא סיפרו לי על הציפיות וחטפתי בגלל אי ציות.

ודוקא ממנו, כזה שמעולם לא הייתי מספיק אמיצה לפנות אליו, שהפוסטים שלו גורמים לי לצמרמורת וחצי דמעה, מנהל איתי שיחה רגועה, מבינה ומלטפת.

אז עכשיו אני שוב בפחד נוראי.

ברור לי שהוא לא תמיד יהיה נחמד, הוא גם מעיד על זה בעצמו. מה שהוא מעניק לנשלטות שלו הוא בודאי ירצה "להעניק" גם לי.

טוב, אז מה שאני אומרת לעצמי זה:  את באמת לא נורמלית, את משוגעת ואת הולכת על הקשר הקינקי,  הבלתי צפוי והמעורר ציפיות לעתיד בעיניים פקוחות לרווחה, שלא תבואי להתבכיין אחר כך.

יותר נכון  תגובה

עוד יותר נכון, התרסה וגרגור חתולי של חוסר שביעות רצון משווע.

הייתי שם, יותר מפעם אחת. 

ניסיתי להגשים עבורך את חלום השולט למרות שידעתי בוודאות מוחלטת שאי אפשר להחיות את העבר, עוד יותר קשה לשנות  והכי קשה להפוך להיות המושלמת ההיא, שהלכה ולעולם לא תחזור.

ואולי זו הסיבה שנכשלתי. 

אז אני באמת עושה רשימת מכולת בפוסט דרישות, אני מציינת בפרטי פרטים ובדיוק מוחלט מי אני, איזה סוג של נשלטת אני ולאיזה סוג של שולט אני מתאימה.

אני לא מנסה לכפוף את רצוני, אני לא מנסה לשנות אותך, אני מציגה אותי, את ההתנהגות שלי ו-בוא תבחר בי, למרות המגרעות והחסרונות. 

אז אתה אומר וחוזר, אני אלמד, אני אראה את הדרך. נשמע נפלא, לא? 

במציאות אתה זקוק לכך שאקרא את מחשבותייך,  אדע מה הצעד הבא למרות שלא תיקח את ידי ותוליך אותי במסדרונות החשוכים המשתרעים אצלך, ורק אצלך, במוח.

תמיד חשבתי שסמרטוט רצפה לא ראוי לשולט שכמוך, שאולי תעדיף אינטיליגנציה על פני ציות עיוור, נשלטת עם מוח מפותח הרבה יותר מתאימה לרמת המשכל שלך.

חשבתי שהכנעה מתוקה יותר כשהסמרטוט מנסה להתנגד, בדרכים נעימות,  מצחיקות ואולי בצורה של שיחה מאתגרת. גם מעט צחוק עצמי לא יזיק ביחסים שכאלה.

אני ישרה, אמיתית, מול עצמי ומול אחרים,  יש כאלה שלא יכולים להתמודד עם זה.

ככל שניסיתי, הפכת קשוח יותר, מרוחק יותר

ככל שניסיתי, רק התאהבתי יותר, והניסיונות לרצות אותך הפכו נואשים, עצובים ואני עצמי הפכתי לבודדה ונוגה.

עדיין לא מסוגלת ליצור קשר עם אדון חדש, הרף שאני מציבה גבוה מדי והם נופלים אחד אחרי השני.

אין לי ספק שאם היית מביט בי, ללא פילטרים, ללא הדמיות,  היית רואה שאני זו בדיוק מה שאתה צריך.

בפגישות שלנו היית מתעקש על עירום מלא, אור בוהק שהופנה אלי, כל מה שראית היה העור החיצוני, יש עוד הרבה אור מתחת, צריך רק להסתכל.

טול קורה מבין עיניך ותבין מה קורה סביבך, תסתכל עלי, אני כאן.

עדיין.

אני שוכבת במיטה על הצד (לא, זו לא טעות) והורוד שלי רוטט בנעימות של אדווה שמתגברת, תקוע עמוק ומוחזק היטב על ידי הירכיים שלי.

אני מסתכלת בתמונות הבודדות שיש לנו, בעיקר על המילים שלו שמורות אצלי, מביטה בעיקר בין המילים, הוא כותב יותר בין השורות, אני מחדדת את המוח שלי כדי להבין מה בעצם כתוב שם: לפעמים יש שם גם כמה מילים אוהדות, הרוב מביע אכזבה, ממני.

הרטט מתגבר, המוח כבר בשעות נוספות בשעת בוקר מוקדמת זו, הצורך שלי בו עדיין קיים, הגוף משתוקק אליו, מדמיין לעצמו את היד הכבדה שמנמיכה אותו לרצפה הקרה, אני עוברת באצבעות רכות על הפטמות ובדיוק ברגע שבו אני נזכרת איך הוא לימד אותי לגמור אחרת, להרקיע שחקים,  לעוף הכי גבוה לשמים כשאני עם הגחון על הרצפה, הדגדגן שלי מתפוצץ לרסיסים, תאי המוח הופכים לקצר אחד גדול והאורגזמה שמכניעה אותי תובעת בקול גדול את הכאב ההוא, זה שמוכיח מי בעל הבית של כל הסצנה הזו.

לא, זו לא הזמנה, המטרה פה איננה לקבל צל"ש על כמות ההודעות שאני מקבלת, המטרה היא: הודעה ממנו.

פחחחח...

הכי פחות מהממת זו אני, ואני לא מדברת על מה שאתה רואה כשאתה מסתכל עלי, אני יודעת שזה נראה טוב, אפילו קצת יותר טוב מטוב.

אני מדברת על האופי המחורבן שלי, על הביקורתיות , על הטחת המילים ללא מחשבה,  תעצבן אותי, תחטוף, תדאג שאני אהיה רגועה ותקבל את הנשלטת הכי צייתנית בעולם.

שוב ושוב זה קורה. אני מסתכלת על העולם ובעיקר עליך בעיניים נטולות פילטרים. אני רואה את כל הפגמים,  גם את החינניים ביותר והם מזדקרים לנגד עיני, מבליטים את עצמם ולא מאפשרים לי להתעלם מהם.

אני קוראת אותך בין השורות, אכן שולט, אבל הפגיעות שנובעת אצלך מהעיניים רק מאתגרת אותי לחפור בה, אני צריכה לדעת הכל מצד אחד, אבל תנסה לטעות ולספר לי אותו סיפור פעמיים כשכל פעם הסיפור משתנה, וסיימת את הקריירה שלך כשולט שלי. 

אל תביא את האגו שלך לפגישה הראשונה איתי. עדיף שתשאיר אותו על המדרכה מחוץ לבית הקפה. אל תספר לי כמה אתה מוצלח, אל תנסה לשכנע אותי שאתה מספיק טוב עבורי, אצלי זה עובד אחרת.

תשתדל, אבל ממש תשתדל לא להיות נשוי/מחוייב/בקשר כלשהו. אני אתן לך את כולי, אבל לא אחלוק אותך עם אף אחת אחרת.

תגרום לי להרגיש שאני על ארבע, כורעת לרגלייך,  גם אם אני יושבת מולך ברגליים משוכלות, אוחזת את כוס הקפה כאילו היא ידית ההצלה שלי מחורבן העולם. תהפוך אותי לחסרת אונים לידך, למשתוקקת.

משתוקקת בעצם היא מילת המפתח שלך. אל תתן לי אותך כל כך מהר, תחזיק בטייטל השולט כל עוד אתה יכול, גם אם זה אומר שתאלץ לשלוט בעצמך וברצונותיך.

החתומה מטה ממליצה שתקרא את הכתוב לעיל כמה וכמה פעמים ושומרת לעצמה את כל הסעדים המותרים לה על פי דין.

אני לא יוצרת קשר עם נשואים.

סליחה, בואו נתקן את המשפט:

אני משתדלת לא ליצור קשר עם נשואים 

אני מפונקת, צריכה אותו לידי בכל רגע שארצה בכך. לא חולקת אותו עם אף אחת אחרת. 

אבל לפעמים אני נכשלת אפילו במילוי העקרונות שלי עצמי, הלשון החלקה של הפונים אלי משכרת אותי , מסעירה אותי ולפעמים התיאורים שלהם גורמים לי לרטיבות נעימה.

אחדים אפילו טורחים לכתוב לי פנטזיות שלמות על הקשר שירקם בינינו, בפנטזיות האלה האישה שלהם לא קיימת, הילדים כבר התחתנו ועזבו את הבית וכל כולם פנויים נפשית ופיזית לליקוק מסעיר של הדגדגן שלי.

ואז, אחרי שהראש שלי כבר מסוחרר מהמחכה לי, הם מנסים להגיע לעיקר, לפגישה. ואני? מורחת קרמים בכל חלקי הגוף, חופפת בשמפו הכי ריחני שיש, אפילו הבגדים עם המחשוף הכי רחב בארון כבר מונחים בסדר מופתי על המיטה ואני צריכה להחליף תחתונים בקצב מסחרר מהנוזלים שאמנם נוטפים מהגוף אבל נוצרים בראש המפותה,  בדיוק אז, הוא מבטל,  וברור שזה יהיה משהו שקשור לבית, למשפחה, משהו שלא ניתן לשנותו.

נכון, אני פולניה קטנה שמתמרמרת, אבל אתם כבר יודעים ששנות ותק רבות נגררות מאחורי, עברתי כמה וכמה דברים, ערכו עלי כמה ניסיונות,  יש לי ידע, שחררו מהויכוחים.

ואם באמת חשוב לכם לחיות את החיים במלואם בלי שתהפכו את החוקית שלכם לסוהרת בכלא שיצרתם לעצמכם (הרי סוהרים הם לא האנשים האהובים בעולם), ספרו לה, תגרמו לה להבין שחיים רק פעם אחת, שצריך למצות כל יום עד סופו, שרגע לפני המוות נוכל להגיד שניסינו הכל, חווינו את כל מה שרק אפשר, תנו גם לה חופש ותקבלו כל כך הרבה אהבה בחזרה. ככה נראים החיים שלי.

ואתה, זה שלכבודו נכתב הפוסט, אתה הרי יודע מי אתה, שכנעת אותי שגם נשואים יכולים לטפח נשלטת, שבסופו של דבר נותרתי לבד עם העקרונות שלי, מקווה שתבין.