מוזה

השקט הזה
מחשמל את האווירה.
שולט ונשלט
במחול הכניעה,
צייות מודע
והכנעה עיוורת,
גבולות ברורים
בין החושך לאור.
באוקינוס הערצה.
משייטת באמפתיה,
מיטלטלת בגלי הרגש.
סערת השליטה
נאחזת בנחשולים
המאיימים להטביעה,
עולה, יורדת
כובשת את דרכה

לעגון,
בנמל ההכנעה...

צינת השחור
עורבת בדממה,
דמות מעורטלת
מחוללת באור,
רך, חיוור
 כמעט מלטף,

מסתיר את אותן
רגשות
הפורצות
במופע זיקוקים
של מורא ותשוקה,
כמיהה לנפש
תאומה.

מגע ידך
אוצר מבול
רגשות מהוסים.
שיטפון אדיר,
מאיים להציף,
את אבני הדרך
שהונחו זה מכבר,
בדם, יזע ודמעות
ממש כאן,
למרגלות
חלקת האלוהים הקטנה.
נפש מקופלת,
מפוסלת ביד יוצרה,
נכבשת בלחישה,
מאוהבת בחוויה...

הלב הולם בפראות,
הנשימה נעתקת
במשעול הריצוי,
ומנוף רכבת השדים
החרדה מהפנטת

מהלא נודע,

הכאב גובר
הבכי משחרר,
התפרקות וכניעה,
ציפיה כבושה
למגע וקול מלטף,
פורומים אט אט
את כותונת
ההגנה האחרונה,
בדרך אל ההשלמה...

רגשות מתערבבים
הראש והלב
מתכתשים,
בין חושך לאור
המחיר עולה.
נשאב אל הכח
לשלוט, לשעבד.
תשוקה ואחריות
מהדהדים שוב ושוב.
האם באותה מלחמה
יוכתר מנצח
שיהפוך עבד
למשאלות הלב...

גוף מעורטל
מתפלש בקור השיעבוד,
כף רגל
אוחזת, מצמידה
צוואר
לתחתית אליה צנח,
ממרומי החופש
למרתף הכניעה.
שריקת המקל,
נוחתת בכאב
מזכירה,
בציון סימני דרך
שוב ושוב
את החופש שניתן,
להתמסר,
לעולם אפל
אחר וממכר...

פחדים קטנים 

אהבות גדולות,

במורד הנפש,

 אקספרס של חצות.

בתחנה הבאה

 יצרים אפלים,

ידיים אוחזות

 מובילות,

אל כיכר התודעה.

נשמה מעורטלת,

ההשפלה מהפנטת

דריכות וצפיה

  נחמה...