|
|
|
התאפקתי, איכשהו...
אישתי חזרה מהנופש שלה וכשחזרה התנפלתי עליה, טרפתי אותה. זיינתי אותה כאילו היא הייתה מאה נשים אחרות. היא הניחה שזאת תגובה לגעגוע, ובאמת התגעגעתי אבל זה היה יותר מזה - זה היה נסיון לכבות את השריפה שהתחילה בהעדרה. בהדרגה הוקל לי אבל ידעתי שהשדון הספיציפי הזה לא יחזור לבקבוק לעולם.
החלטתי שאני צריך לדבר איתה, שאני צריך להגיד לאשה שלי שהיא לא מספיקה לי יותר.
נתקענו במובן מאליו הזה כמה שנים מבלי לשים לב - אוהבים באוטומט.
עד שבאחת הנסיעות שלה משהו קרה בתוכי, איזו בערה ששכחתי. יותר מעשר שנים היינו ביחד ועד אותו הרגע ולא הרגשתי צורך להיות עם אישה אחרת, פתאום יכולתי לטעום את התשוקה מרוב שהייתה מוחשית. היה לי קשה להירדם בלילות, בימים הסתובבתי כמו כלב מורעב. כל מחשוף, כל ירך מעבירים אותי על דעתי. ידעתי שזאת לא חרמנות חולפת, לא אני ולא היא יכולים לפתור את זה. מיכלים דליקים של יצר מודחק ניצתו ברגע של עלבון והכל השתנה.
אני חדש לעולם הזה, נכנסתי אליו במקרה כשניסיתי לעזור לחברה שלי לצאת מצרות.
קצת עליי - גבר נשוי, לא רציתי להתחתן אבל לאישתי זה היה חשוב. אחרי כמה שנים של ביחד היא אמרה שהיא רוצה. אמרתי לה שזה ישנה אותנו והיא אמרה שאנחנו חייבים לקחת את הסיכון כי היא לא יכולה לחיות ככה. תמיד ידעתי שקשה לה לחיות מחוץ למוסכמות, היא "ילדה טובה" היא לא מרגישה בנוח מחוץ לתלם.
התחתנו, זה שינה אותנו. אחרי כמה שנות נישואים המובן מאליו חילחל לתוכנו, אהבנו והזדיינו אבל היא תכננה חופשות בלעדי ואני השמנתי.
