על שליטה

הצטרפתי לכלוב כדי למצא משהו שאיבדתי, מישהי שאיבדתי. נוצר בי צורך חדש שלא היה בי מעולם, צורך שנשים מהשורה לא יכולות למלא. ערכתי את הפרופיל שלי בערך מאה פעמים, "חשוף מידי", "פומפוזי מידי", "שטותי מידי" צריך להיות בדיוק, לא יותר מידי ולא פחות מידי. העיסוק בזה העלה בי מחשבות על מה בדיוק אני רוצה, איך הגעתי אל מול דף הפרופיל הזה באתר המשונה הזה.

החוויות שעברתי בשנים האחרונות היו עוצמתיות, מטלטלות ומשנות ובגלל האופי שלהן, בגלל הדיסקרטיות שנדרשת ביחסים פתוחים וביחסים ביזאריים נאלצתי לשמור את החוויות האלו בעיקר לעצמי, במשך שנים חלקתי רק שברירים עם האנשים הקרובים ביותר אליי. הבנתי שיש לי הזדמנות לחלוק כאן, באנונימיות את מה שקרה בשנים האלה עם אנשים שעסוקים בדברים פחות או יותר דומים, אולי ימצאו את זה מעניין וגם אם לא לפחות לא יזדעזעו יותר מידי מהסיפור שלי, ויקשיבו לי.

מאז שהתחלתי לכתוב הבנתי כמה אני צריך להוציא את זה. המילים לא מרפות, אני חושב אותן וחולם אותן. הן רוצות להיכתב. אני לא נוכח איפה שאני נמצא, ריכוז מינימלי בעבודה, שיחות אוטומאטיות עם חברים ומשפחה, אשתי יודעת לזהות שאני נסחף, היא יודעת לתת לי אוויר ברגעים האלה. אתמול בערב השארתי את האופניים שלי מחוץ למכולת ופשוט הלכתי הביתה, לא חשבתי עליהן עד הבוקר. כל זה מתערבב עם חוויות חדשות באתר הזה, נשים שפונות אליי או שאני פונה אליהן, אבל שום דבר לא מרגיש מותאם, לא התגובות שלהן, לא התגובות שלי - אני מפוזר מידי.

פגשתי כאן כבר כמה אנשים יקרים. רק התחלתי וכבר יצאתי נשכר. נשימה עמוקה ונמשיך.

מערכת היחסים שלי ושל אנה לא הייתה בדיוק בדס"מית. אנה לא נתנה לי שליטה מתוך תשוקה להיות נשלטת אלא מתוך פחד אמיתי ממה שיקרה לה אם לא אקח מידיה את המושכות.

אמנם בסקס היא אהבה אגרסיביות - היא התחננה שאאנוס אותה ואתייחס אליה כחפץ, אבל זה היה המקום היחיד שבו היא נהנתה מלהיות נשלטת. סיטואציות אחרות, כשהייתי לדוגמה מעניש אותה - שם אותה על בירכיי, ספק מחזיק ספק מושך בשיער שלה ומכה בישבנה עד שנהיה אדום, מכריח אותה להגיד לי שוב ושוב למה היא נענשת, לא גירו אותה. מבחינתה זה היה משהו שהיא צריכה לסבול כדי שאמשיך להיות איתה. גם אני לא עשיתי את זה לשם הגירוי (למרות שזה בפירוש גירה אותי), עשיתי את זה כדי לאפס אותה כשהייתה עושה דברים הרסניים באמת. רציונלית היא הבינה את זה אבל רגשית היא היתה מתקוממת, נוטרת לי טינה ואחר-כך מוצאת דרכים להחזיר לי.

לשלוט בה היה כמו לנסות ללמד דב לרקוד טנגו, דב שמנסה לאכול לך את הפרצוף. אבל המשכנו, כי לא היתה ברירה אחרת.

לכל בן אדם יש כלים שהוא משתמש בהם כדי לקבוע דומיננטיות. מעיין סט הרגלים פנימי שאם הוא מקיים אותם הוא מרגיש בשליטה ויכול להרגיש בנוח.

דוגמה - לאנה היה הרגל לשבת יותר גבוה ממני. היא לא בחורה גבוהה במיוחד, נמוכה ממני בחצי ראש, אבל איכשהו תמיד מצאה דרך להסתכל עליי מלמעלה. זה לא הפריע לי אבל כשהתחלתי לשלוט בה הבנתי שזה הרגל שקשור בקביעת דומיננטיות ושאני יכול להשתמש בזה. לא אמרתי לה כלום אבל בכל פעם שהתיישבנו נתתי לה להתמקם בצורה שנוחה לה (תמיד מעליי) ואז הייתי כורך יד סביבה לופת לה את הצוואר או את הזרוע, קובר את האצבעות שלי בכוח ו"מסדר" אותה שתהיה מתחתי. היא הייתה נכנסת לרגע למצב בובה או נאנקת מכאב ומשתפת פעולה, לא הייתי אומר כלום בדרך כלל, לפעמים הייתי אומר לה "ככה אני מעדיף". אחרי כמה זמן נהנתי לראות שזה התחיל לבוא ממנה, היינו מתיישבים ואז או שהיא הייתה מתמקמת מראש מתחתי או שאם נפלה להרגל הישן וישבה גבוה ממני הייתה ממקמת את עצמה מיד מחדש בלי שהייתי צריך לעשות דבר.

כשאתה שולט באדם אחר קורה לך משהו - אתה משתנה. העובדה שנתן לך את עצמו שמה אותך במצב שאתה צריך לשמש דוגמה ולהיות ראוי לנתינה הזו. אם אתה לא עומד בסטנדרטים שאתה דורש מהנשלט שלך הוא ירגיש מרומה ומנוצל. זאת אחריות גדולה בהנחה שאתה לוקח את זה ברצינות.

איך אני יכול לדרוש ממישהי שאני שולט בה לאכול אוכל בריא, להתאמן בקביעות, להיות אחראית ודייקנית, לדבר בצורה מכבדת וכנה אם אני לא עושה את הדברים האלה בעצמי. זה אבסורד וזה לא יעבוד לאורך זמן.

בהדרגה השתניתי, יותר מאשר אנה. שלטתי בה במסירות אבל בעצם שלטתי בעצמי דרכה. תוך כמה חודשים הפסקתי לעשן, התחלתי להתאמן בקפדנות, שיניתי את הרגלי האכילה שלי וירדתי במשקל, שתיתי פחות ועשיתי פחות סמים. אבל זה חילחל עמוק מזה, צורת החשיבה שלי החלה להשתנות, סגנון הדיבור שלי היה לפעמים הופך לאסרטיבי על גבול השתלטני - לא רק עם אנה, גם עם אישתי, עם שותף שלי, עם המשפחה שלי.

מי בעצם שלט במי? אני בה או היא בי?

לא הייתי רגיל לתת הוראות לאדם אחר - בהתנהלות היומיומית שלי הייתי משיא עצות, מנסה לשכנע או אפילו דוחק באנשים סביבי. אלה היו הכלים שלמדתי כדי להשיג את רצוני. כל זה לא עבד על אנה אחרי שנשברה, היא הייתה זקוקה להוראות מדוייקות, יותר מזה - היא היתה זקוקה לפקודות.

למדתי לדבר איתה אחרת, להגיד לה בדיוק מה אני רוצה שתעשה. לבחור מילים שלא משאירות מקום למשא ומתן וכשנכשלה לבצע את רצוני למדתי כיצד להעניש אותה. הייתי צריך להילחם בנטיות הוניליות שלי, להיות מרוכז במה שאני משדר לה ואיך שאני מגיב לבחינת הגבולות הבלתי פוסקת שלה.

"אם אתה רואה שיש לי כסף בארנק תיקח אותו... תשמור את כל הכסף אצלך" אמרה. את כרטיס האשראי שלה נתנה לי לשמור מזמן - היא לא סמכה על עצמה. "ותהיה יותר קשוח... אל תתרגש מזה שאני צועקת, זה רק הקריזות שלי." הנהנתי "אתה יכול להישאר לישון איתי הלילה?".

אנה הפכה יותר ויותר פרנואידית, היא הרחיקה מעליה את כל החברים שלה, המשפחה שלה לא גרה בארץ. היא היתה לבד. איתי ולבד. ניסיתי לעזוב אותה שלוש פעמים, בפעם הראשונה היא הגיעה אלי לעבודה אחרי כמה ימים קודחת מחום ובוכה שאין מי שיטפל בה. בפעם השניה היא שיכנעה אותי להיפגש וראיתי שחלק מהשיער שלה נתלש לכדי קרחת - היא התקוטטה עם חברה שלה, הסבירה לי. בפעם השלישית זה נגמר בטלפון מהמשטרה שמצאו אותה משוטטת מבוהלת וקופאת מקור אומרת שמישהו מנסה להרוג אותה, הם לקחו אותה לבית החולים והזעיקו אותי.

ישבתי איתה שם, היא ישנה. התקשרתי לאשתי וסיפרתי לה מה קורה. היא ידעה שאני נפגש עם אנה, סיפרתי לה עליה בקוים כלליים. אבל היא לא ידעה כמה רע היה המצב שלה. כשישבתי שם הבנתי שאני לא יכול לעזוב אותה פעם רביעית. היא חייבת לחזור למשפחה שלה, אם תישאר בארץ היא תמות.

היינו ביחד בערך שנה לפני שדברים התחילו להתדרדר, אנה היתה כמו בית שכל הזמן בוקעת ממנו מוזיקה, מקום חם, שמח, הומה ורועש. לא מקום לגור בו אבל מקום שתמיד אהבתי לבוא אליו ותמיד התקבלתי בחום. היא היתה מוקפת באנשים, כל הזמן בדרך לאנשהו או הרגע חזרה. אבל ידענו לייצר רגעים בשבילנו. דיברנו על הכל, כולל על גברים אחרים בחייה, כאלה שאהבה, כאלה ששברו לה את הלב.

לפעמים הייתי רק חבר טוב, לפעמים אבא שלה, לרוב מאהב נלהב. ראיתי אותה נפגעת, הזהרתי אותה מכל סכנה שזיהיתי כמו כלב חשדן, אבל אנה שלי לא ידעה להגיד לא לכלום, לא ידעה לשמור על עצמה. היא חייכה אליי והנהנה, היא הרגיעה אותי וחיבקה ואז הסתובבה וצעדה לתוך האש.

לא עבר הרבה זמן עד שפגשתי את אנה.

נערה, כמעט אישה, נוטפת קסם. מאלו שמחייכות עם העיניים לפני שמצטרפות השפתיים. כשפגשתי אותה אנה אהבה רק שלושה דברים בסדר הזה: מסיבות, סקס וסמים. זה מאוד התאים לי - התפרענו, קצת התאהבנו אבל לה היו עוד גברים ואני תמיד חזרתי בסוף הערב הביתה.

אחרי כמה זמן סדר העדיפויות שלה התחיל להשתנות, פתאום היא אהבה רק שלושה דברים בסדר הזה: סמים, סמים ואותי...

זאת הייתה גלולה מרה וענקית, ראיתי עד כמה היא נאבקה לבלוע אותה. היו דמעות... הבאתי לה מים...

האישה שלי חכמה ובוגרת, האמנתי שיש לה את הכלים להכיל ולהבין את זה. צדקתי. היא אמרה שהיא יודעת כמה קשה היה לי להסכים להתחתן ושהיא אמנם לא קושרת בין הדברים אבל שהפעם תורה לקחת סיכון ולעשות משהו שהיא לא שלמה איתו בשבילנו.

אתה יושב מול בן אדם שאתה אוהב ואתה מרגיש הכי מטומטם, הכי אנוכי, הכי שפל, הכי דוחה ואתה יודע שאתה עושה את הדבר הנכון.