הצטרפתי לכלוב כדי למצא משהו שאיבדתי, מישהי שאיבדתי. נוצר בי צורך חדש שלא היה בי מעולם, צורך שנשים מהשורה לא יכולות למלא. ערכתי את הפרופיל שלי בערך מאה פעמים, "חשוף מידי", "פומפוזי מידי", "שטותי מידי" צריך להיות בדיוק, לא יותר מידי ולא פחות מידי. העיסוק בזה העלה בי מחשבות על מה בדיוק אני רוצה, איך הגעתי אל מול דף הפרופיל הזה באתר המשונה הזה.
החוויות שעברתי בשנים האחרונות היו עוצמתיות, מטלטלות ומשנות ובגלל האופי שלהן, בגלל הדיסקרטיות שנדרשת ביחסים פתוחים וביחסים ביזאריים נאלצתי לשמור את החוויות האלו בעיקר לעצמי, במשך שנים חלקתי רק שברירים עם האנשים הקרובים ביותר אליי. הבנתי שיש לי הזדמנות לחלוק כאן, באנונימיות את מה שקרה בשנים האלה עם אנשים שעסוקים בדברים פחות או יותר דומים, אולי ימצאו את זה מעניין וגם אם לא לפחות לא יזדעזעו יותר מידי מהסיפור שלי, ויקשיבו לי.
מאז שהתחלתי לכתוב הבנתי כמה אני צריך להוציא את זה. המילים לא מרפות, אני חושב אותן וחולם אותן. הן רוצות להיכתב. אני לא נוכח איפה שאני נמצא, ריכוז מינימלי בעבודה, שיחות אוטומאטיות עם חברים ומשפחה, אשתי יודעת לזהות שאני נסחף, היא יודעת לתת לי אוויר ברגעים האלה. אתמול בערב השארתי את האופניים שלי מחוץ למכולת ופשוט הלכתי הביתה, לא חשבתי עליהן עד הבוקר. כל זה מתערבב עם חוויות חדשות באתר הזה, נשים שפונות אליי או שאני פונה אליהן, אבל שום דבר לא מרגיש מותאם, לא התגובות שלהן, לא התגובות שלי - אני מפוזר מידי.
פגשתי כאן כבר כמה אנשים יקרים. רק התחלתי וכבר יצאתי נשכר. נשימה עמוקה ונמשיך.
