על שליטה

"אני ידיד שלה, רק מלווה אותה." עניתי לקצין הביטחון בשדה התעופה. צרב לי להגיד את זה, ידעתי שזה נכון. תיחקרו אותנו ארוכות - תוקף אשרת השהיה שלה כבר פג לפני שבוע, הם לא אהבו את זה... כשתיחקרו אותה בנפרד ראיתי שהיא לחוצה, חייכתי אליה וסימנתי לה שהכל בסדר.

הם התעקשו ללוות אותה למטוס, היא ביקשה לעשן לפני הטיסה והם נתנו לנו להיכנס לתא המעשנים השקוף. עמדנו בתא הקטן והמסריח, הקב"ט חיכה בחוץ. אנה הייתה עסוקה עם הטלפון שלה, הסתכלתי עליה בשקט. אחרי כמה דקות היא הרימה את העיניים ואמרה לי "הוא לא יבוא". עד לרגע האחרון היא קיוותה שהאפס יגיע להפרד ממנה... אמרתי לה שאני מצטער בקול ריק. היא סיימה את הסיגריה, הקב"ט זירז אותנו. כשיצאנו הוא אמר לי "אתה נשאר כאן". הוא לקח צעד אחורה ונתן לנו רגע. "שתהיה לך טיסה טובה מתוקה שלי..." אמרתי לה "תודה, אשלח לך הודעה כשאנחת" אמרה, היא נתנה לי חיבוק קצר והסתובבה ללכת עם הקב"ט. הסתכלתי אחריהם לרגע.

במונית בדרך חזרה הרגשתי חלול, לא רציתי לחשוב על כלום, לא רציתי כלום...

שלושת הימים שבילינו ביחד לפני הטיסה שלה היו נינוחים. כאילו איזה מקצב פנימי בנינו הסתדר וחזר לקדמותו. נראה שאנה הבינה ששיקול הדעת שלה פגום בצורה מהותית ושגמלה בליבה החלטה שלא משנה מה - היא תעשה מה שאגיד כמיטב יכולתה. בבקרים בילינו על החוף, משתזפים ושותים בירה, בצהריים היינו מסתגרים בחדר, נהנים מהימים האחרונים ביחד, ובערב מדברים על המרפסת או הולכים על הטיילת.

היא סיפרה לי ששלחה הודעה לבחור ששבר את ליבה, הודיעה לו שהיא עוזבת ושהיא רוצה להיפרד. היא ביקשה ממני רשות לראות אותו אם הוא יסכים לבוא. הסכמתי, הוא לא בא... במשך שלושה ימים חיכתה, שיראה לה שאכפת לו, שהיא לא מטומטמת, שהיא לא טעתה לחלוטין לגביו. כאב לי עליה וכאב לי גם עליי, אחרי כל מה שעברנו ביחד, הוא היה איתה בימים האחרונים, לא אני.

אתמול בערב הייתי חרמן, הסתובבתי בבית כמו חתול מיוחם. אשתי חזרה הביתה מהמכון עייפה אך במצב רוח טוב. קישקשנו קצת, הראיתי לה את האופניים החדשים שקניתי, היא הראתה לי את הטלפון החדש שקנתה ונתנה לי להגדיר אותו. התעסקתי עם הטלפון שלה בזמן שהיא התאקלמה לערב בבית. תוך כדי זה עשיתי מיליון דברים אחרים - צ'אט עם חבר מגרמניה על משחק מחשב שאנחנו אוהבים, צ'אט נוסף עם ידידה נשלטת שהייתה גם במצב רוח חרמני, ברקע פתוח משחק סנוקר שצפיתי בו בחצי עין ותוך כדי כל זה אני קופץ מידי פעם למטבח להשגיח על המג'אדרה שהכנתי לארוחת ערב.

אשתי הכינה לנו סלט גדול, והתישבה מול המחשב שלה בבגדי האימון הצמודים. עברתי לידה מידי פעם זורק הערות חרמניות, או סתם ניגש לתת נשיקה או ליטוף, מחכה שהיא תגיב ביותר מחיוך ונשיקה. ואז זה קרה, באחת מהפעמים שניגשתי אליה הסתובבה אליי ואמרה לי "תראה איזו חשופה הגוזיה הזאת, היא לא מתאימה למכון. במיוחד לא עם החולצה הזאת, תראה איך הציצי שלי בורח מהצד" היא קימרה את הגב והבליטה את החזה שלה, חושפת שד-צד משובח ומגרה. מיד ליטפתי את השד המבצבץ עם קצות אצבעותי והתכופפתי לנשק אותו. "לא, אני מסריחה!" אמרה בציחקוק והתפתלה. תפסתי את הידיים שלה ביד אחת שלי והצמדתי אותן למשענת הכסא מעל הראש שלה. זה חשף את צידי השדיים שלה עוד יותר. בידי השניה סתמתי לה את הפה והתחלתי להמטיר נשיקות, נשיכות וליקוקים על החזה שלה. היא נאנקה בחרמנות ואמרה דרך האצבעות שלי "לא... תן לי לקפוץ למקלחת". איפשרתי לה לקום היד שלי כרוכה סביב צווארה ואני מוליך אותה לכיוון האמבטיה, "אם את רוצה להתקלח תתחנני שאתן לך להתקלח, "לא" זאת לא מילה שמותר לך להשתמש בה איתי." לחשתי לה לתוך האוזן תוך כדי שאני נצמד אליה מאחור וחונק אותה קלות.

מיד הרגשתי את הגוף שלה נהיה רפוי, היא איבדה את ההכרה. הלב שלי צנח, החזקתי אותה וסובבתי אותה אליי מחפש את העיניים שלה, שתי שניות אחר כך היא חזרה בחיוך נבוך. מסתכלת עליי כמו ילדה שהתעוררה משינה. חייכתי אליה ונישקתי אותה בעדינות "את בסדר מתוקה?" היא הנהנה וחיבקה אותי. "התעלפת" אמרתי לה. "כן, זה היה מוזר. היו לי זרמים בכל הגוף". התחבקנו לכמה שניות ואז היא הלכה להתקלח. אני הייתי מופתע ממה שקרה ולא ידעתי איך היא תגיב. היא לא רגילה לדברים כאלה.

כשיצאה מהמקלחת ניגשה אליי לבושה במה שהיא מגדירה כ"מפית" - איזה בגד תחרה כמעט פיקטיבי מרוב שהוא קטן. על פניה היה חיוך חרמן. הזדיינו ארוכות. אחר כך דיברנו וניסינו לנתח את מה שקרה. לא הצלחנו להבין אם היא התעלפה מהחנק או מתגובת מצוקה לאגרסיביות הלא צפויה שיצאה ממני. "אהבתי את זה" אמרה לי בקול קטן וחייכה. נישקתי אותה וכל אחד מאיתנו חזר לפינה שלו.

אני לא בטוח מה בדיוק גרם לזה אבל משהו זז בתוך אנה בעקבות מה שקרה - במובן מסויים זה הרגע שבו הפכה מערכת היחסים שלנו לבדסמ"ית.

בעל הדירה שהחוזה שלה נגמר אסף את אנה לדירה אחרת שברשותו ונתן לה לשהות שם באופן זמני. היא ואז הוא התקשרו אלי מספר פעמים שאבוא לקחת אותה משם. הבנתי שאני לא יכול לנטוש אותה ובאתי. היא קיבלה את פני בחיוך, כאילו דבר לא קרה. אני הייתי קריר וענייני, שאלתי אותה אם היא בסדר ואמרתי לה שאנחנו צריכים לזוז למלון. אנה מילאה בצייתנות לא טיפוסית כל הוראה שנתתי לה, הצייתנות הזאת הייתה מלווה בחמימות שלא חוויתי ממנה כבר חודשים רבים.

כשהגענו למלון הסברתי לה שיש לנו פחות משבוע להעלות אותה על מטוס לפני שתוקף האישור שמאפשר לה לקחת איתה את החתולים פג. קניתי לה כרטיס טיסה חדש, למזלנו לאשתי הייתה נסיעה מתוכננת בדיוק לשלושת הימים לפני תאריך הטיסה של אנה, יכולתי להיות צמוד אליה ולוודא ששום דבר לא משתבש. כשאמרתי לה שאעבור לגור איתה במלון לימים האחרונים לפני הטיסה פניה נשטפו באור. היא הייתה כל-כך בודדה שהמחשבה שמישהו יהיה איתה שלושה ימים ברציפות מילאה אותה באושר. היא ממש הייתה במצב של היי, היא חיבקה אותי ואמרה "אני שלך, אני אעשה מה שתגיד". זאת הפעם הראשונה שהיא אמרה לי משהו כזה - "אני שלך".

כשהכל היה מוכן - החפצים שלה נשלחו, היו לנו את כל האישורים שהיינו צריכים לחתולים שלה, היה כרטיס טיסה, אנה סוף-סוף הפנימה שהיא באמת עוזבת ושהיא מוותרת סופית על מערכת היחסים שלשמה באה.

מה שיצא ממנה ברגע הזה היה משהו שלא הייתי ערוך להתמודד איתו. כל צל של איפוק או שליטה עצמית התנדף ממנה. מעולם לא ראיתי אדם כל-כך זועם ועצוב וכל-כך נחוש להרוס את עצמו כמו שהיא הייתה בזמן הזה. היא חזרה להסניף באופן יומיומי. היא ירדה במשקל ונהיה לה ריח גוף לא נעים. היא הייתה נעלמת לי לימים שלמים וכשהיינו נפגשים היינו רבים.

ניטשה בנינו מלחמה אמיתית, לא משחק תפקידים קינקי. השתמשתי בכל כלי שהיה לי כדי לרסן אותה - מעונשים וצעקות דרך שוחד ועד התעלמות. חוץ מלפרק אותה במכות עשיתי הכל. כשהגיע תאריך הטיסה הראשונה והיא לא עלתה עליה נשברתי.

שבועות של תכנון קפדני ועבודה קשה ירדו לטמיון. חוזה השכירות שלה נגמר ביום שבו הייתה אמורה לטוס, האישור של הוטרינר העירוני היה תקף לשבוע נוסף בלבד והכסף שלה נגמר. אמרתי לה את כל הדברים האלה בזמן שהמונית חיכתה לנו למטה, הפצרתי בה שתקשיב להיגיון ושניסע לשדה התעופה. היא קפאה, הביטה בי ולא אמרה כלום. עזבתי אותה שם, בדירה שהיא אמורה לפנות, כל המזוודות שלה ארוזות והיא בלי כסף. לא היה לי יותר מה לתת לה. לא ידעתי איך לעזור לה.

המום ומותש ישבתי במונית בדרך הביתה, הגרון שלי חנוק. הטלפון שלי צפצף "אני מצטערת..." "תחזור אליי..." "אל תשאיר אותי לבד!", נשברתי.

להורים שלי היה כלב. הוא היה גדול, יפה וחסון - מפחיד כמו שד וחמוד כמו כפתור. היה לו מזג נוח, רק לעיתים רחוקות היה אגרסיבי או לא ממושמע - כלב טוב. אבל בכל פעם שהיינו צריכים לקחת אותו לוטרינר זה היה סיוט - הוא היה מבועת מלנסוע ברכב. היינו מנסים להימנע מזה בכל מחיר אבל לפעמים לא הייתה ברירה. איך שהיינו פותחים את הדלת של הרכב הוא היה קופא ומתחיל לרעוד. כשהיינו מנסים להכניס אותו הוא היה מתנגד, מיבב, מנסה לברוח, לפעמים אפילו היה נוהם. ניסינו להרגיע אותו בדיבור רך, ללטף אותו, לצוות עליו, למשוך אותו בעדינות ואז בפראות. לפתות אותו עם דברים שאהב ואם כלום לא עבד פשוט הפעלנו עליו מספיק כוח עד שלא הייתה לו ברירה.

כל אחד מאיתנו היה מגיב לזה אחרת - אמא שלי הייתה עניינית, זה לא היה משפיע עליה (אחות במקצועה, נו מה..). אבא שלי היה מתרגז עליו, כמעט הופך לאלים. אחי הקטן היה נבהל ומתרחק. אחותי מאבדת סבלנות, נותנת עצות סרקסטיות מהצד וצועקת על אבא שלי שירגע. אני הייתי מרחם עליו ועוזר לאמא להכניס אותו לאוטו.

ככל שחזרתה הביתה התקרבה אנה נהיתה קשה יותר לשליטה. הנסיעה שלה היתה כרוכה בהמון בירוקרטיה, נדרשו אישורים מיוחדים כדי להוציא את החתולים שלה מהארץ, היינו צריכים לארוז ולשלוח כשנתיים של חפצים ובגדים ולבסוף נאלצנו להאריך את אשרת השהייה שלה כשהבנו שאין סיכוי שנספיק הכל לפני שתפקע. אנה הייתה כמו אורחת בכל זה, מחכה שאומר לה מה הצעד הבא, נשרכת אחרי כמו ילדה מתוסכלת. "את זה? לשמור או לזרוק?" הייתי שואל אותה כשהייתי אורז את חפציה, היא הייתה יושבת על המיטה ומסתכלת עליי במבט עייף.

הפתיחה של מערכת היחסים שלנו השפיעה באופן חיובי עליי ועל אשתי. הסקס בנינו הפך לסוער ותדיר יותר, אלמנטים של דומיננטיות ואגרסיביות שפיתחתי עם אנה חילחלו גם לשיח המיני שלי ושל אשתי והיא אהבה את זה, נדלקה מזה.

דברים שפעם נרתעתי מהם פתאום נראו לי מאוד טבעיים. נתתי לה הוראות מדוייקות בלי טיפה של מבוכה או היסוס. "תרדי על הברכיים", "תוציאי את הזין שלי מהתחתונים ושימי אותו בפה שלך" - אלה לא דברים שהייתי אומר פעם, זה היה מביך אותי. הפעלתי עליה הרבה יותר כוח כשהיינו מזדיינים, מזיז אותה באסרטיביות לתנוחה שבה רציתי אותה. אפילו כחצי בדיחה כופפתי אותה על בירכיי כמה פעמים והכתי בישבנה כעונש על חטא מומצא. החטא היה מומצא, העונש היה בדיחה אבל המכות לישבן היו אמיתיות לחלוטין. צחקנו אחר כך אבל ראיתי עד כמה זה גירה אותה.

פעם לסקס מבחינתי הייתה זרימה הדדית לחלוטין, רצף של מחוות ורמיזות עדינות. לא היה מקום לכפייה או כוחנות. אבל למדתי שיש עוד דרכים, בעלות קסם אחר, דרכים שההדדיות בהן מגיעה ממקום לא שוויוני. שאפשר ליצור מרחב שבו אתה מאפשר לזוגתך להרפות, לא לחשוב מה היא רוצה או לא רוצה, להרגיש שאין לה שליטה על מה שקורה לה. הבנתי שיש ערך בשחרור הזה...

כתב היד שלי לא יפה - קצת מרושל, לפעמים נתקע, כשאני כותב במהרה לפעמים מולחמות שתי אותיות יחדיו ולפעמים אני מדלג על אות אחת בדרך לבאה.

אבל יש עטים שכשאני כותב איתן קורה איזו אלכימיה בלתי מוסברת. הקשת של הקוף קמורה באופן מושלם והקו שיוצא ממנה ישר ויציב, הוו זקופה, הנון הסופית נמתחת בדיוק במידה הנכונה והרגל של הדלת נטועה בביטחון בשורה. אני מסתכל על מה שכתבתי ותמיד אני מופתע מכמה יפה הכתב שלי כשאני כותב בעט הסגולה.

ככה זה גם אנשים, והכימיה בניהם. אני לא יודע למה אבל יש אנשים שכל מה שאני עושה איתם יוצא תמיד טבעי, תמיד יפה. איכשהו הם משקפים את כל מה שטוב בי ואני את כל מה שבם.

היינו על זמן שאול. השליטה שלי באנה הצליחה רק בקושי להרחיק אותה מצרות. בכל ערב הייתי הולך אליה אחרי העבודה מודאג מאיך שאמצא אותה. אמנם הייתה מדווחת לי במהלך היום מה היא עושה ושולחת לי תמונות לפי דרישה, אבל גם הייתה משקרת לי הרבה.

לרוב כשהייתי מגיע אליה הייתה מחכה לי עם ארוחה קטנה שהכינה. היא הייתה מגישה את האוכל בטרחנות חמודה, לפעמים אוכלת איתי ולפעמים רק מסתכלת עליי אוכל בחיוך. היינו מתחבקים מול הטלוויזיה ומדברים, בדרך כלל שוכבים. בפעמים אחרות הייתי מגיע ומוצא אותה מסוממת - לבד או בחברה. לפעמים הייתי מעניש אותה. תמיד הייתי משאיר אותה שם בסוף וחוזר הביתה.

ערב אחד נפגשנו בחוף, ישבנו צד לצד, דיברנו על העתיד והסתכלנו על המים. כשהשמש התחילה להעלם נפלה עלינו שתיקה. פניתי אליה ואמרתי לה שהיא חייבת לחזור הביתה למשפחה שלה, לא הייתה בקשה בקול שלי. היא המשיכה להסתכל על המים והנהנה בשקט.

כדי להמשיך את הסיפור אני צריך לחזור אחורה לרגע ולהסביר את הקשר של אנה לארץ, למה היתה פה בכלל? למה לא פשוט עלתה על מטוס כשדברים הסתבכו וחזרה למשפחתה? אנה באה לארץ בעקבות בחור ישראלי, ירושלמי צעיר ונשוי עם ילדים, שאהב אותה והבטיח שיעזוב את אישתו בשבילה.

היא סיפרה לכולם שמצאה גבר מדהים ושהיא הולכת לבנות איתו חיים בישראל. הוא הודיע לאשתו שהוא עוזב את הבית, הם שכרו דירה בתל-אביב ואימצו שני חתולים. מערכת היחסים שלהם הייתה סוערת ומלאת תשוקה - שני ילדים מאוהבים. אבל לאט לאט היא התחילה להבחין בדברים שהטרידו אותה - חלונות גדולים של זמן שבהם לא היה זמין, יחס מזלזל מהחברים שלו, שיחות ארוכות ופרטיות שהיה מנהל בלילות עם אלוהים יודע מי. היא התחילה להבין שהיא הרפתקאה זמנית, שהיא עזבה את חייה סתם ולבסוף גילתה שהוא לא באמת התחיל הליכי גירושים. זה הזמן שהכרתי אותה והפכנו לידידים.

כשלבסוף הם נפרדו והוא חזר לאשתו היא התנחמה בי, היא ידעה שאני רוצה אותה והייתי נוח לה בגלל גילי, בגלל שהייתי נשוי באושר - היא יכלה להיות איתי בלי לוותר עליו באמת. שיתפתי פעולה בשמחה - מנצל את הסיטואציה ואת תסביכי האב שלה. הם חזרו ונפרדו כמה פעמים, בכל פעם שהייתה מספרת לי שהם חזרו היא הייתה לוחצת לי את היד ברשמיות ומכריזה בקול "חברים!" כדי לסמן שאנחנו לא שוכבים עד להודעה חדשה, בכל פעם שהם נפרדו היא היתה חוזרת אליי עצובה יותר ופראית יותר.