כשהכל היה מוכן - החפצים שלה נשלחו, היו לנו את כל האישורים שהיינו צריכים לחתולים שלה, היה כרטיס טיסה, אנה סוף-סוף הפנימה שהיא באמת עוזבת ושהיא מוותרת סופית על מערכת היחסים שלשמה באה.
מה שיצא ממנה ברגע הזה היה משהו שלא הייתי ערוך להתמודד איתו. כל צל של איפוק או שליטה עצמית התנדף ממנה. מעולם לא ראיתי אדם כל-כך זועם ועצוב וכל-כך נחוש להרוס את עצמו כמו שהיא הייתה בזמן הזה. היא חזרה להסניף באופן יומיומי. היא ירדה במשקל ונהיה לה ריח גוף לא נעים. היא הייתה נעלמת לי לימים שלמים וכשהיינו נפגשים היינו רבים.
ניטשה בנינו מלחמה אמיתית, לא משחק תפקידים קינקי. השתמשתי בכל כלי שהיה לי כדי לרסן אותה - מעונשים וצעקות דרך שוחד ועד התעלמות. חוץ מלפרק אותה במכות עשיתי הכל. כשהגיע תאריך הטיסה הראשונה והיא לא עלתה עליה נשברתי.
שבועות של תכנון קפדני ועבודה קשה ירדו לטמיון. חוזה השכירות שלה נגמר ביום שבו הייתה אמורה לטוס, האישור של הוטרינר העירוני היה תקף לשבוע נוסף בלבד והכסף שלה נגמר. אמרתי לה את כל הדברים האלה בזמן שהמונית חיכתה לנו למטה, הפצרתי בה שתקשיב להיגיון ושניסע לשדה התעופה. היא קפאה, הביטה בי ולא אמרה כלום. עזבתי אותה שם, בדירה שהיא אמורה לפנות, כל המזוודות שלה ארוזות והיא בלי כסף. לא היה לי יותר מה לתת לה. לא ידעתי איך לעזור לה.
המום ומותש ישבתי במונית בדרך הביתה, הגרון שלי חנוק. הטלפון שלי צפצף "אני מצטערת..." "תחזור אליי..." "אל תשאיר אותי לבד!", נשברתי.