להורים שלי היה כלב. הוא היה גדול, יפה וחסון - מפחיד כמו שד וחמוד כמו כפתור. היה לו מזג נוח, רק לעיתים רחוקות היה אגרסיבי או לא ממושמע - כלב טוב. אבל בכל פעם שהיינו צריכים לקחת אותו לוטרינר זה היה סיוט - הוא היה מבועת מלנסוע ברכב. היינו מנסים להימנע מזה בכל מחיר אבל לפעמים לא הייתה ברירה. איך שהיינו פותחים את הדלת של הרכב הוא היה קופא ומתחיל לרעוד. כשהיינו מנסים להכניס אותו הוא היה מתנגד, מיבב, מנסה לברוח, לפעמים אפילו היה נוהם. ניסינו להרגיע אותו בדיבור רך, ללטף אותו, לצוות עליו, למשוך אותו בעדינות ואז בפראות. לפתות אותו עם דברים שאהב ואם כלום לא עבד פשוט הפעלנו עליו מספיק כוח עד שלא הייתה לו ברירה.
כל אחד מאיתנו היה מגיב לזה אחרת - אמא שלי הייתה עניינית, זה לא היה משפיע עליה (אחות במקצועה, נו מה..). אבא שלי היה מתרגז עליו, כמעט הופך לאלים. אחי הקטן היה נבהל ומתרחק. אחותי מאבדת סבלנות, נותנת עצות סרקסטיות מהצד וצועקת על אבא שלי שירגע. אני הייתי מרחם עליו ועוזר לאמא להכניס אותו לאוטו.
ככל שחזרתה הביתה התקרבה אנה נהיתה קשה יותר לשליטה. הנסיעה שלה היתה כרוכה בהמון בירוקרטיה, נדרשו אישורים מיוחדים כדי להוציא את החתולים שלה מהארץ, היינו צריכים לארוז ולשלוח כשנתיים של חפצים ובגדים ולבסוף נאלצנו להאריך את אשרת השהייה שלה כשהבנו שאין סיכוי שנספיק הכל לפני שתפקע. אנה הייתה כמו אורחת בכל זה, מחכה שאומר לה מה הצעד הבא, נשרכת אחרי כמו ילדה מתוסכלת. "את זה? לשמור או לזרוק?" הייתי שואל אותה כשהייתי אורז את חפציה, היא הייתה יושבת על המיטה ומסתכלת עליי במבט עייף.