היינו על זמן שאול. השליטה שלי באנה הצליחה רק בקושי להרחיק אותה מצרות. בכל ערב הייתי הולך אליה אחרי העבודה מודאג מאיך שאמצא אותה. אמנם הייתה מדווחת לי במהלך היום מה היא עושה ושולחת לי תמונות לפי דרישה, אבל גם הייתה משקרת לי הרבה.
לרוב כשהייתי מגיע אליה הייתה מחכה לי עם ארוחה קטנה שהכינה. היא הייתה מגישה את האוכל בטרחנות חמודה, לפעמים אוכלת איתי ולפעמים רק מסתכלת עליי אוכל בחיוך. היינו מתחבקים מול הטלוויזיה ומדברים, בדרך כלל שוכבים. בפעמים אחרות הייתי מגיע ומוצא אותה מסוממת - לבד או בחברה. לפעמים הייתי מעניש אותה. תמיד הייתי משאיר אותה שם בסוף וחוזר הביתה.
ערב אחד נפגשנו בחוף, ישבנו צד לצד, דיברנו על העתיד והסתכלנו על המים. כשהשמש התחילה להעלם נפלה עלינו שתיקה. פניתי אליה ואמרתי לה שהיא חייבת לחזור הביתה למשפחה שלה, לא הייתה בקשה בקול שלי. היא המשיכה להסתכל על המים והנהנה בשקט.