על שליטה

כמה ימים אחר כך שיר שלחה הודעה שיש לה כמה פגישות בתל אביב ושאלה אם הסטודיו פנוי במקרה. אמרתי לה שתגיע ואפגוש אותה שם כדי לפתוח לה. כשהגעתי היא כבר חיכתה בחוץ, יושבת על המדרגות עם התיק שלה על הבירכיים כמו ילדת מפתח שאיבדה את המפתח שלה. חייכתי אליה והחוותי לה עם הראש שתבוא. פתחתי את הדלת והיא נכנסה אחרי. פתחתי את החלונות ושאלתי לשלומה, קישקשנו קצת ואז נתתי לה את המפתח למקום "אני צריך לחזור לעבודה, את מסתדרת?" היא לקחה את המפתח והתיישבה על הספה "כן, כן, אני אעשה מכאן כמה שיחות טלפון ואולי אפגש עם לקוחה." היא נראתה קצת מבולבלת, כאילו היא לא בטוחה מה היא עושה כאן. לפני שיצאתי אמרתי לה "בשעה שתיים אני אבוא ונאכל צהריים ביחד. סבבה?" היא חייכה "בטח, אני אדאג לסיים את הפגישה שלי עד אז". סגרתי את הדלת מאחורי, התחלתי ללכת לכיוון המעלית בחיוך, הזין שלי עמד.

בסופו של דבר הפרוייקט של בניית העסק שלי נגמר, שיר ובעלה קנו בית והיא נעלמה בחזרה לתוך החיים שלה. עברו כמה חודשים ואז התחלתי להקים את הסטודיו הפרטי שלי, התקשרתי אליה שתבוא לראות את המקום ושתיתן לי טיפים - היא הגיעה בשמחה. שיר ואני נפגשנו בסטודיו כמה פעמים, דיברנו עיצוב, דיברנו תוכניות, דיברנו משפחה. כשהמקום היה כמעט מוכן היא אמרה שיצא מאוד קוזי - "ככה הייתי מעצבת חלל שהייתי רוצה לעבוד בו" אמרה לי. "ואיפה את עובדת כרגע כשאת מגיעה לתל אביב?" שאלתי "באוטו" ענתה וצחקה. "אז למה שלא תעבדי מכאן? אני במילא לא נמצא כאן בבקרים" אמרתי ובחנתי את התגובה שלה. העיניים שלה הושפלו לרגע ואז היא החילה לבחון את החלל כאילו היא רואה אותו לראשונה. חיכיתי לה בסבלנות עד שסוף סוף נעצה בי מבט בחזרה.

את שיר הכרתי בעבודה - אני ושותף שלי לקחנו אותה לעצב את העסק החדש שהקמנו. היא הייתה יותר מסורה ממוכשרת, עבדנו במשך יותר משנה על הפרוייקט הבלתי נגמר הזה. חיבבתי אותה אבל בהתחלה לא ממש הבחנתי בה. אחרי כמה שבועות החצאית התחילה להתקצר, הבגדים החלו להיות צמודים יותר, השיער יותר מוקפד ואני התחלתי להבחין בה. שיחות העבודה החלו לגלוש לפסים אישיים יותר - בעלה, הילדים, אישתי. הכל היה זהיר וקורקטי ומאוד ברור לשנינו.

הייתה אחת, נבונה ומלאת בוז אני קורא לה ירח כי ככה היא כינתה את עצמה. נפגשנו ודיברנו על שלי... על שלה... ובסוף ישבנו על ספסל ונישקתי אותה - למרות שהיא בזה. ואז נסענו לחוף והיא הייתה נדיבה, ונתנה את פיה הרך וגרונה עד שהספיק לי. ונפרדנו יפה, ואפילו צפרה לי צפירה שובבה בצומת כשהרכבים שלנו עמדו רגע ואז היא ימינה ואני שמאלה.

נהניתי ממנה אבל למרות זאת הרגשתי צריבת החמצה. רק אחרי זמן רב הבנתי למה - לא רציתי ממנה את מה שהייתה מוכנה לתת, רציתי את מה שהייתה מסוגלת שאקח ממנה בכוח בלי שתישבר.

"אתה שברת אותי. זיהית שאני חלשה וניצלת את זה כדי להשתלט על הנפש שלי." אנחנו יושבים על המרפסת, קול הגלים מתחתינו. אני מסתכל עליה בשתיקה, והיא ממשיכה. "אתה לא האדון שלי ואני לא צריכה אותך יותר.". שום דבר שקרה עד אותו רגע לא הכין אותי לדברים שאמרה. אנחנו כבר חודשים מתכננים את הנסיעה הזאת, לא ראיתי אותה קרוב לשנה בה התכתבנו ודיברנו בסקייפ. בשבועות האחרונים הרגשתי שהיא מתרחקת, מספרת לי פחות ופחות, הנחתי שפגשה מישהו - הרפתי את האחיזה שלי, קיוויתי שהיא לא עושה משהו מטומטם. כשנפגשנו בשדה התעופה היא קפצה עליי, התנשקנו ארוכות. במשך כל היום לא הצלחנו להפסיק לגעת, לצחוק, ללטף. ואז ירד הערב ואז זה...

"לא הייתי בטוחה שאגיע הפעם" המשיכה. "אני יודע" אמרתי לה. באמת ידעתי, יום לפני הטיסה אמרתי לעצמי "זה 50-50 הפעם, היא עלולה לא לבוא" לא הייתי בטוח מה אני מעדיף. "באמת ידעת?!" שאלה. "כן, ואני חושב שאני גם יודע למה..." אמרתי בקול יבש. היא סוף סוף הורידה ממני את המבט המתריס, השפילה את העיניים לרגע. "פגשתי מישהו" אמרה בקול קטן "לא התכוונתי לספר לך" הוסיפה. הנהנתי. "ספרי לי עליו. איך הכרתם?" היא סיפרה לי הכל, ראיתי כמה הוקל לה לחשוף את זה.

הקשבתי לה בסבלנות. "אני שמח שפגשת מישהו, אני מקוה שהוא באמת בחור טוב כמו שנראה. אני מקנא אבל את יודעת שאני מעדיף שתהיה לך מערכת יחסים טובה עם מישהו שיכול לתת לך מה שאת צריכה מאשר שתיהי שלי" בזמן שדיברתי היא הסתכלה עליי במבט נעלב ומתוסכל. "למה אתה לא יכול פשוט להיות איתי? מה לא בסדר בי? מה לא מספיק בי בשבילך?" שוב הצליחה להפתיע אותי. "את מבינה שאשתי שואלת אותי את אותן שאלות נכון?" אמרתי, המבט שלה התרכך "אין שום דבר לא בסדר בך כמו שאין שום דבר לא בסדר בה." קיוויתי שהיא תסתפק בזה.

היא לא הסתפקה. "אני מבינה את זה, אבל אני רוצה לדעת בדיוק מה בי גורם לך לא לרצות להתחתן איתי." זה המוקש שאנחנו כל הזמן חוזרים אליו, אני שונא לדרוך עליו אבל כבר הפסקתי לנסות לעקוף אותו. "לי ולך יש הסטוריה מסויימת. אני לא כועס או מעניש אותך על שום דבר שקרה אבל אני לא יכול לבטוח בך לעולם." דרכתי אבל הפעם לא התפוצץ שום דבר.

"אני יודעת..." אמרה ברוגע מפתיע תוך כדי שהיא נשענת בכיסא שלה. "עשיתי לך דברים מאוד מכוערים, קשה לי עם זה" הוסיפה בעצב. רכנתי קדימה והנחתי יד על הברך שלה "הכל בסדר מותק. אני ואת עדיין כאן, חוזרים למקום הזה. מוצאים דרך לגרום אושר אחד לשניה." היא מהנהנת, רוכנת קדימה ומחבקת אותי.

לאנה היה לוקח המון זמן לגמור. הייתי יורד לה, כשהלשון הייתה מתעייפת הייתי ממשיך עם האצבעות, אחר כך מזיין אותה ואז חוזר לאצבעות. בהתחלה זה היה מאתגר ומעניין ללמוד את הגוף שלה, אבל באיזשהו שלב זה נהיה מתיש.

ערב אחד היינו קצת שתויים, הזדיינו כבר יותר משעה, הייתי שטוף זיעה והיא הייתה עם עיניים עצומות והבעה מרוכזת שלמדתי כל-כך לתעב. הרגשתי גל של תסכול עולה בי והתחלתי לזיין אותה יותר ויותר חזק. העיניים שלה נפתחו והיא הביטה בי בחצי הפתעה, היא לא ציפתה לאינטנסיביות הזאת. המבט המופתע שלה הכעיס אותי עוד יותר משום מה - סיננתי לעברה "יא בת זונה". ברגע שהמילים יצאו לי מהפה העיניים שלה התגלגלו בעונג, הגוף שלה נמתח והיא נאנקה ארוכות. היא גמרה.

אחר-כך למדתי להשתמש בזה, למדתי שאם אני משפיל אותה בעדינות לאורך כמה שעות היא כבר רטובה לגמרי עוד לפני שאני נוגע בה. גם למדתי לא להשפיל אותה מול אנשים - זה היה מכבה אותה מיד. הייתי מזיין אותה ולוחש לה באוזן דברים שלא הייתי מעז להגיד לאף אחת, היא הייתה מתפתלת מעונג, נאנקת ומתפוצצת מתחתי...

אחד הדברים שהערכתי באנה - לא משנה כמה היה לנו קשה היא לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. אנה אהבה אותו, זה תמיד היה ככה. היא הראתה לי כבוד, חיבה, חום, תשוקה אבל מעולם לא העמידה פנים שהיא אוהבת אותי. לא משנה כמה זה היה מפשט דברים, כמה כאבים זה היה משכך. היא תמיד היתה אמיתית עם הלב שלה. אהבתי את זה בה.

רק אחרי שחזרה הביתה, שהתרחקה מהדרמה שהתרחשה בארץ, שהתרחקה מהסמים וממני וממנו ומכל האחרים. שחזרה למשפחתה וליקקה את הפצעים, רק אז היא אמרה לי את זה לראשונה. "אני אוהבת אותך. אני שלך, לנצח..."

"כשאת קמה בבוקר את שולחת לי תמונה מהמיטה"
"אני לא נראית טוב בבוקר!"
"לא מעניין אותי. אני רוצה את התמונה, כל בוקר. חוץ מזה שאת תמיד נראית טוב"
(טעות, עכשיו היא תסכים כי החמאתי לה, לא כי אמרתי לה)
"טוב ^_^"
"ואת לא יוצאת מהמיטה עד שאנחנו לא מתכננים את היום שלך"
"מה?! ומה אם יש לי פיפי?"
"את תתאפקי"
"טוב אהובי..."
(היא קוראת לי אהובי כשהיא לא מתכוונת לעשות מה שאמרתי לה)
"אחרי שאנחנו מתכננים את היום שלך את יכולה לצאת מהמיטה אבל לפני שאת יוצאת מהבית את שולחת לי תמונה של מה לבשת. רק אחרי שאני מאשר את יכולה לצאת"
"אוקיי, מה שתגיד אני אעשה. אני שלך!"
"ובערב, לפני שאת הולכת לישון את שולחת לי תמונה מהמיטה באחת מהפיג'מות ששלחתי לך"
"אני כל-כך אוהבת את הפיג'מות שלך!"
"מתוקה שלי... שלחתי לך אותן כדי שתיהי עטופה בי, במקום לחבק אותך לפני השינה, בגלל שאני לא שם איתך"
"בדיוק! בגלל זה אני אוהבת אותן"
"אז תמונה לפני השינה כן?"
"כן! כל לילה לפני השינה!"

"אני בכלוב כבר שנים... אני אומרת לך זה הכל פייק! גם אני הייתי איפה שאתה, כתבתי בלוג, יצאתי למלחמות. עבר לי... יעבור גם לך, אתה תראה. אתה שופך שם את הלב שלך, "נחשף" עלק, יעבור לך, אתה עוד תקלוט את הקטע. אני בזה לשולטים! "שולט?!" נו באמת... כל אפס עם מינוס בבנק חושב שהוא שולט. וכל בטטה שאף אחד לא מסתכל עליה בחוץ קונה טייץ עם דוגמה, מעלה תמונה של כף הרגל שלה ועכשיו היא "ש-ו-ל-ט-ת", פתטים. אף אחד לא שולט שם, אף אחת לא שולטת, סתם אנשים משועממים בלי ביטחון. היום זה מצחיק אותי, אני לא יודעת אפילו למה אני שם."

זה היה דייט מוזר, היא מצאה חן בעיניי. היא הייתה סרקסטית ועוקצנית, מצחיקה ודעתנית ומצאתי אותה מושכת. אבל ידעתי שאנחנו לא מתאימים מהר מאוד, לא הפריע לי שהיא חושבת שהיא יודעת הכל, זה דבר שאפשר לקלף לאט לאט. הבעיה האמיתית בעיניי היתה שבין אם היא רצתה או לא רצתה להודות בזה היא חיפשה בן זוג, היא חיפשה להתאהב. מישהו שיציל אותה מנישואים שהיא לא רוצה בהם יותר. כל כולה אש וניגודים - היא "בזה לשולטים!" אבל אני לא הסתרתי מעולם מה אני ומה אני רוצה ובכל זאת היא כאן. היא לא בטוחה שהיא נמשכת אבל כשנישקתי אותה היא נמסה לתוכי, לא הצליחה להפסיק. הובילה אותי למקום מבודד, ובערה איתי בתוך הרכב. באמת היה לה כיף, היא נהנתה מאוד, ממש! אבל כנראה שזה מספיק לה, היא שוב לא בטוחה...

קינצוגי 金継ぎ (או "חיבור מוזהב") היא אומנות יפנית של תיקון כלי חרס באמצעות מתכות אצילות (לרוב זהב).

יש משהו כל-כך מנחם, כמעט אופטימי בקינצוגי -

דבר שנשבר

והפך ליפה יותר

מבעבר...