"אם אתה רואה שיש לי כסף בארנק תיקח אותו... תשמור את כל הכסף אצלך" אמרה. את כרטיס האשראי שלה נתנה לי לשמור מזמן - היא לא סמכה על עצמה. "ותהיה יותר קשוח... אל תתרגש מזה שאני צועקת, זה רק הקריזות שלי." הנהנתי "אתה יכול להישאר לישון איתי הלילה?".
אנה הפכה יותר ויותר פרנואידית, היא הרחיקה מעליה את כל החברים שלה, המשפחה שלה לא גרה בארץ. היא היתה לבד. איתי ולבד. ניסיתי לעזוב אותה שלוש פעמים, בפעם הראשונה היא הגיעה אלי לעבודה אחרי כמה ימים קודחת מחום ובוכה שאין מי שיטפל בה. בפעם השניה היא שיכנעה אותי להיפגש וראיתי שחלק מהשיער שלה נתלש לכדי קרחת - היא התקוטטה עם חברה שלה, הסבירה לי. בפעם השלישית זה נגמר בטלפון מהמשטרה שמצאו אותה משוטטת מבוהלת וקופאת מקור אומרת שמישהו מנסה להרוג אותה, הם לקחו אותה לבית החולים והזעיקו אותי.
ישבתי איתה שם, היא ישנה. התקשרתי לאשתי וסיפרתי לה מה קורה. היא ידעה שאני נפגש עם אנה, סיפרתי לה עליה בקוים כלליים. אבל היא לא ידעה כמה רע היה המצב שלה. כשישבתי שם הבנתי שאני לא יכול לעזוב אותה פעם רביעית. היא חייבת לחזור למשפחה שלה, אם תישאר בארץ היא תמות.