היא החברה היחידה שלי, כזו שמסוגלת לנהל עימי שיחות שלמות במבט בודד, מבלי לומר מילה.
היא השותפה שמתווה את הדרך קדימה, בעסק המצליח שבנינו יחדיו.
והיא זו שמצליחה לפזר את העננים ולצבוע כלאחר יד, קשת שנמתחת אל מעבר לאופק, בזמנים שלי הכל נראה קודר.
עשרים שנה אנחנו צועדים יחד ואני מרגיש שייך לה באופן כה מוחלט, יותר משהייתי אי-פעם והתחושה הזו רק מתחזקת עם כל יום שעובר. היא מרכז היקום - השמש שסביבה חג עולמי. החיוך והאושר שלה הם הכוח המניע החזק ביותר שאני מכיר ובכל פעם שאני עד להם, אני נדהם מחדש עד כמה הדבר ממלא אותי סיפוק. ולהיפך, כשאני עד לאכזבתה, אני חווה תחושת כשלון אישי עזה וצורבת.
מהמקום הזה אני מתמסר אליה ולאושר שלה, בכל מאודי. מהמקום הזה אני מעניק לה את כולי, עד קצה גבול יכולותיי... כי זו לא אמורה להיות תוכנית כבקשתי - להיפך, זו תוכנית כבקשתה ואני אתמודד עם כל קושי או אי נוחות שנובעים מכך.
זה לא תמיד כיף להיות נשלט - לפעמים זה מתסכל, מעצבן, משפיל... אבל כך זה אמור להיות - ערב רב של אמוציות חזקות, שהופכים את תחושת ההקרבה למוחשית ומשמעותית יותר. וכשמצליחים להתעלות על כל הקושי והאתגרים, כדי לעמוד בדרישות שלה ולהסב לה אושר, עונג והנאה... הנגזרת היא תחושת הסיפוק האולטימטיבית. ומהקונטרסט הזה בין ההנאה שלה לקושי שלי, נוצרות חוויות עוצמתיות עבור שנינו - כאלה שרק משמשים כדי לקשור אותי אליה בקשרים עבותים עוד יותר.
Not a slave if I'm already free
Not a captive if it's where I want to be
