בלוג אמהות

אני יורדת עם כל הפקלאות לכיוון המכולת. היא עומדת שם, מגלגלת את צרור המפתחות של הרכב על אצבע המורה. יש לה לוק של מישהי מסודרת, בראש. כזו שהכול בהיר לה, לפחות למראית עין. נדמה לי שהגוף שלה בשל לילד, כלומר המנח, וכמוהו גם הרצון שלה.
אני מתקרבת אליה בפנים קפואות. במרחק של מטר ממנה אני מנחיתה בבת אחת את הפקלאות על הרצפה ופורצת בקולניות מעושה:
"בואי נלך לסחנה במקום לים, פליזזזז"
והיא, כמי שהרצון בה כבר מגובש, קובעת בלי למצמץ: לא.
"כן? בואי נשמע למה" אני אומרת בטון שמנסה להיות תקיף.
"כי היום קבענו לים. בפעם הבאה נקבע לסחנה ונלך לסחנה"
"רק בגלל שקבענו לים? אי אפשר לשנות?"
"כן. רק בגלל שקבענו לים" היא משיבה, וכמעט נדמה שהיא חותכת את דבריי.
אני בוחנת את עיניה. חיוך ערמומי מזדחל על פניה. כן, אני חושבת לעצמי - היא מוכנה לאימהות. היא מקובעת מספיק, שלא לומר מבוצרת בעמדתה.
משהו בדינמיקה בינינו מעורר בי מתח פנימי חד. אני מחכה שיגיעו עוד שניים שאמורים להצטרף אלינו, כדי לראות עד כמה היא תישאר יציבה גם כשהיא כבר לא הרוב - או עד כמה מהר תיסדק.
אילו רק הייתה יודעת שלצד האכזבה שלי, אני זקוקה ליציבות שלה, ולו כדי להמשיך להרגיש את המתח הזה מתקיים.

אפרופו העלמת עין, יש מי שמסוגלים להעלים אותה, ויש מי שאין להם ברירה, אלא להנכיח אותה, משל בלעדיה לא יתקיימו.

ולא לשווא אני אומרת אפשר, כי האפשרות עצמה שוכנת בקצה התודעה, במקום שבו עוד נותרת בחירה. אבל יש מי שחיים בלא אפשר.

אנה הייתה כזאת.

יש אנשים שאתה יכול להשתקף בהם,
וההשתקפות הזו היא סוג של נשימה,
חמצן המאשר את קיומך.

מרביתם מתנהלים בתוך גבולות הקונבציה,
רכים, ניתנים להבנה.
ויש אחרים, נדירים יותר, החורגים ממנה בגסות, כמו סדק בזכוכית המסרב להישאר שקוף.

מולם אין השתקפות, רק סנוור.

ומשם גם אין דרך לשאול את השאלה העתיקה:
"איפה זה פוגש אותי?"

כי אנשים כאלה, איש לא באמת פוגש אותם.
והם, בתורם, אינם פוגשים איש.
אתם שני קווים מקבילים,
נעים זה לצד זה במרחק נצחי.
עולמם ועצמם - חד הם,
ודיפרנציאציה היא אצלם מילה מגונה.

היה לנו "מפגש" אחד, אם אפשר לקרוא לזה כך. היא הגיעה בלוויית גבר שפגשה באותו בוקר, אספה אותו כאילו היה תו עובר במנגינה שלא כתבה.

לאורך כל הזמן עמדה אנה מבחוץ,
שולחת מבטים חדים,
מנסה לחשוף את מה שאנחנו הסתתרנו ממנו, הוא שלא מדעת, ואני - מדעת.

"ראיתי איך הסתכלת עליו עכשיו"
"אני רואה שהיא מוצאת חן בעיניך"
"אני מפריעה לכם, תגידו את זה"
"למה את לא אומרת לו שהוא חתיך?"

באיזשהו רגע, כשהפארסה כבר עייפה את עצמה, פניתי אליה ואמרתי:
אנה, אולי במקום לעמוד מחוץ לאינטראקציה, תנסי להיכנס אליה?

אבל אנה לא נכנסה.
אנה לא ידעה להגיב או להישמע, היא ידעה רק לעשות.
היא לא הכירה מציאות חיצונית,
לא התחשבה באיש.

אנה הנכיחה את החסר, את הבלתי נשיג שבתוכה,
ולו רק כדי לא להיאבד מעצמה.

היא הייתה מסוכנת לי.
לא כמו לרוב האנשים, שאצלם נעלמה מתחת לרדאר.
כי אני, אני מן המעלימים עין.

ואנה, כשפגשה בי,
באה לשים לי אותה בחזרה - מול הפנים.

ובעולם בו יש רק שניים, במקום שלושה,
אין מקום לאוויר. אין מרחב לבריחה.
יש רק קריסה.

אנה, עבורי, הייתה מי שתיקח אותי איתה 
אל המצולה. 

כתבתי עליה כאן בעבר, בבלוג.
השם הזה ליווה אותי במובנים שונים לאורך חיי: פעם שימש ככינוי לאידיאל - דמות שאנשים ביקשו להישיר אליה מבט וליצור לאורה את ה'מושלם',
פעם הופיע בדמותה של הבת לאדם שהיה משמעותי מאוד עבורי.
ובסופו של דבר, באורח כמעט מפתיע, הופיעה גם כאישה בשר ודם.

את אנה האמיתית פגשתי לראשונה לפני כמה שנים. ותאמינו או לא, לא מזמן אפילו הסכמתי בניגוד למנהגי, לפגוש אותה שוב. אני הרי כמעט ואינני פוגשת אנשים שאין לי מחויבות כלפיהם כמו משפחה וחברויות עמוקות, אך הפעם משהו בי נעתר.

בתחילה חשבתי שהיא דומה לי, לפחות במובנים מסוימים. אך במפגש התברר לי שהשוני בינינו מהותי. שוני שלא רק סימן את המרחק בינינו, אלא גם סגר מעגל: עם האנה האידיאלית שבראתי פעם בדמיוני, ועם 'הבת של'.
במפגש הזה, משהו בה התגלה כצל ישן שנגלה במלואו לא כהשתקפות אלא כהיפוך.

ניטשה כתב שיש אנשים שנולדים מוקדם מדי, ויש כאלה שנולדים מאוחר מדי.
ואנה, נדמה לי שהייתה מסוג האנשים שנולדו בזמן, אך נשכחו כליל. כאילו עצם הופעתם בעולם לא עוררה הד, לא הותירה רושם. והרי זהו עוול גדול יותר מהיעדר עצמו: להיוולד ולהישכח.

לא מזמן יצא לי להיתקל בגרוש שלי, ממש במקרה. הוא נסע אחרי על אופניים, ואני מיהרתי להשיג את הדקות האחרונות לפני סגירת הדואר. כהרגלו פתח בשרשרת סיפורים על כל השינויים שהוא עובר. ואני, בלי לסובב את הראש לאחור הפטרתי:
ביום שבו תטיל ספק בשינויים שאתה כל כך מתגאה בהם, אולי אתחיל להאמין לך. פעם האמנתי בך, היום כבר לא.

והוא, שלא ידע לשתוק ושלא ידע גם להשאיר אותי אדישה, חלף על פניי, וירה משפט שננעץ בי כמו מסמר:
"את, שמאמינה אפילו במחבלי הנוחבנות לא מאמינה בי?"
ואז המשיך הלאה, מותיר אותי מתבוססת באותו רגש אשמה עתיק שהוא ידע לעורר בי שוב ושוב, כמעט כמו אמנות.

אנה, לעומת זאת, לא עוררה בי אשמה. להפך: היא גרמה לי להניח את האמונה בצד.
כי אחרי שפגשתי אותה הפסקתי להאמין.

דיברנו לראשונה בכלוב, היא הציגה את עצמה דרך הניק מאמאמיה. בת 48, מעולם לא נישאה או הביאה ילדים לעולם. נהגה לכתוב באופן תמציתי וממוקד. קולה היה עבה, שקט ויציב. קבענו ליום שישי בשעה 20:00 להיפגש בדירתה. את הדלת פתחתי בעצמי, לבקשתה, עברתי במעין מסדרון צר שהוביל לסלון עם אור מעומעם, כאשר היא יושבת למולי על ספה מרופטת ובלויה בצבע כחול-אפרפר דהוי. רגליה כבדות, שמנות ופשוקות, את ערוותה מכסה שארית כותונת הלילה שהייתה אמורה לכסות את מלוא רגליה. היי, נעים מאוד, אני פונה אליה עם חיוך נבוך. שבי מתוקה, היא משיבה בלי להניד עפעף, כאילו אין במפגש הזה דבר שיש להתבייש בו. "דמיינתי אותך קצת אחרת, האמת" אני אומרת ומיד מתקנת את עצמי "לא בקטע רע". היא מחייכת בנונשלנטיות קיומית: "בואי שבי עליי, את נראית לי קצת רעבה, אכלת משהו היום?". 
"אממ, כן" אני מסננת בשקט וכבר מתחילה להתחרט שהגעתי הנה. זה פתאטי המשחק הזה, זה לא בשבילי, יש דברים שנועדו להישאר בגדר פנטזיה, אני מסכמת ביני לבין עצמי.  
"אני לא אוהבת לחכות ואני מחכה" היא מפצירה בי עם החיוך הזה שלה שהחל להיצבע בקונטקסט של אין תוכה כברה. 
יאללה נו, סיימי עם זה אחת ולתמיד, אני ממשיכה את השיח עם עצמי וקמה מהספה, צועדת לעבר כף ידה שטופחת בעקביות כשל שעון על הירך הרכה והמשתפכת שלה. אני נעמדת מולה, מבחינה שאני גבוהה ממנה כשהיא יושבת. 
"קוראים לי שרה" היא אומרת באדיבות מבלבלת תוך שהיא ממשיכה לטפוח על הירך שלה שהתחילה להאדים במקצת. 
"זה מרגיש לי מהר מדי, שרה" אני אומרת בנימה קשוחה ומרוחקת. "אין בעניינים האלה הדרגתיות, או שקופצים למים או שלא, אני מתחילה להרגיש שאת מבזבזת לי את הזמן" היא אומרת תוך שאת חיוכה מחליפות תנועות פה חדות, מהירות ומרירות. "את לא נחמדה" אני קובעת בהתרסה ובאופן לא צפוי מחליטה לקפוץ למים העמוקים. אני מתיישבת על הירך והיא מסיטה את גופי הצידה, משכיבה אותי על ידה הימנית. היא תולה בי מבט נוקב ועמוק, כאילו עיניה רואות אותי דרך הפילטר של הבושה.
האינסטינקט שלי להתפתל לצדדים על מנת לא להיישיר מבט מתחזק, אבל ידיה מתחילות ללפות אותי חזק יותר ויותר עד שהיא מקבעת אותי באופן כזה שאין לי יכולת לסטות לצדדים ולא נותר לי אלא להיפגש ולהיצרב עם אש התופת של החיים - הרצון שלי. לפתע היא חולצת שד, מתחילה לקרב אל פי, וכל נסיון לברוח לצדדים נוחל תבוסה קשה מקודמתה. "תרפי" היא מצווה עליי כשהשד האסטרונומי שלה מועך מחצית מפניי, תוך שהיא מעסה ביד ארגסיבית את הכוס שלי. בעודי מכווצת אותו אני חוטפת לפתע צביטה "תרפי!". 
"איייי" אני לא מספיקה לסיים את הצרחה והיא דוחפת שוב את השד שלה לפי. ושוב צביטה - הפעם חזקה יותר. אני צועקת תוך כדי ששד ממלא את פי ודמעות נקוות בעיניי. זהו, המשחק הזה כבר לא מוצא חן בעיניי, אני רוצה לעצור. אני מנסה להשתחרר, אבל היא קיבעה אותי באופן כזה שאני פשוט לא יכולה לזוז. "שששש" היא לוחשת תוך שמתחילה לנענע אותי אחורה וקדימה "את עייפה, לכי לישון, מצפה לנו מחר יום ארוך". 
"אני רוצה הביתה" אני אומרת בליבי ועיניה כמו משיבות לי: "אבל את כבר כאן, בבית"