בלוג אמהות

אני לא רואה הבדל מהותי בין השפעה של חומר על הגוף שלי לבין מילה. אני פשוט חושבת שאנשים לא נותנים מספיק את דעתם למשקלן של מילים. 
אולי גם חומרים יש בהם ריכוזיות גבוהה יותר ממילים, באופן כזה שככל שנשעט קדימה על פניי ציר הזמן, משקלו של החומר נפרס על פניי המילים. 
זה לא שיש רק נפש או רק גוף, אלא שהמשקל בין הנפש לגוף כל הזמן נמצא במגמת שינוי, כאשר הוא שואף להתהפך כשעון חול, שוב ושוב ושוב. 

כזה שאם את משתמשת בו, 
ידוע שאת מלייקקת לא בגלל שהסכמת עם התוכן או לא הסכמת,

אלא כסימן פשוט לכך שראית וקיבלת את התוכן. 

לייק מאשר. 

אל תחרטטי ותספרי לעצמך שאת עושה מה שהוא מבקש מימך אפילו כשאת לא רוצה. 

אם את עושה - את רוצה. 

אנשים עלולים לחשוב שאולי עודף ההערכה העצמית שלי מעידה ביחס הפוך על היעדר ביטחון, וזה אכן נשמע לי כמו מחשבה שהייתי יכולה לחשוב אותה אודות מישהו אחר, אבל אני לא מי יודע מה מתייחסת ברצינות למחשבות, אצלי הבינה הרבה יותר רחבה מחשיבה גרידא, אני בכלל לא חושבת אלא מרגישה. חסכו ממני את השיט של חשיבה ורגישה אלו שני פנים של מהות אחת, 
אז זהו, המהות האחת הזו - אותה אני מכנה 'מרגישה'. ממ.. איך אפשט לכם? 
אוקיי, איך המחשבה הזו גורמת לי להרגיש? = מרגישה. אני כאילו מקדימה את המחשבה בכך שאני מנבאת את התוצאה שלה. 
אני ערה לתגובות שלי, להתניות שלי, 
וזה מה שמקנה לי יכולת לשזור את הסוף להתחלה, והחברה מאוד מעריכה אנשים כאלה, היא רואה אותם באור פלאי, 
משל אלוהים משחק בקוביות. חה. 
אז זאת ההערכה המדוברת, אני רואה את עצמי מעין החברה, איך שהם רואים את עצמם. 
אה חשבתם שאני רואה את עצמי במנותק לאחרים? מה פתאום, 
אתם למשל רואים את עצמכם גם בעצמכם וגם מעיני אחרים, אני רק מעיני אחרים כאילו כל האחרים התגבשו לכדי אחר אחד גדול בעל אינספור איברים קטנים, הבנתם?  

אתם פאסיבים אגרסיביים, ידעתם את זה? 

שכולכם בסך הכל בני-אדם,

וזה למעשה מה שהזניק אותי מעלה, לדרגה של אל. 

לפניי שנתיים בערך פגשתי במיון בית החולים במחלקת קורונה אדם שהצליח לעורר בי פרץ סקרנות בלתי נדלה. עוד מההתחלה חשדתי שהוא אוטיסט, בתפקוד גבוה אומנם, אבל עדיין אוטיסט. 
בהמשך כשהרגשתי כבר די פתוח איתו שאלתי אותו אם הוא אובחן אי פעם בצעירותו על הספקטרום האוטיסטי או כאספרגר כי הוא הכי נראה אספרגר וכך אכן היה, הוא אובחן בגיל 6 אבל השתלב בחינוך הרגיל.
מפה לשם הוא היה לבוש באופן סופר מרושל, שיער ארוך ומקורזל, כאילו לא התקלח שבוע, אבל ברגע שפתח את הפה והתחיל לדבר הדיסוננס בין הפנים לחוץ יכל לזעזע את אמות הסיפים שלך עד כדי קריסה, אצלי לפחות בגלל האקסטרה רגישות שלי. 
הבן אדם פאקינג גאון, בעל ידע וזיכרון שמעוררים בקרב כל אציל כבוד. 
היה בכוחו לגרום לך לשאול מי זה הבן אדם הזה שעומד לפניי, והפחד מאי הוודאות עלול היה להזדחל בקלות רבה באופן שגורם לך להניח בטעות שמא הוא שד. או אל. 
בכל אופן, הייתה בינינו שיחה פורה, 
התביישתי לבקש ממנו את הפייסבוק, גם כי הוא נשוי ולא ידעתי איך זה עשוי להתפרש. לא היה לי שמץ של ספק שהוא נמשך אליי, ועד היום אני מרגישה תחושת פספוס ענקית.
הייתי נורא רוצה לפגוש אותו שוב.  

כששני אנשים בעלי מרכז יוצרים מרכז אחד משותף. 
איך אסביר לכם מזה מרכז... 
מכירים את זה שאתם יוצאים מאיזון? 
אז אם אתם שמים לב שיצאתם מאיזון ברכותיי, יש לכם מרכז. 
לצורך העניין יש אנשים שלא מודעים למרכז שלהם, הם חיים כל הזמן בקצוות, לרוחב, על פניי השטח, אין להם בית לחזור אליו. 
ואת המרכז שאמור להיות מי שהם הם מחפשים ואף מוצאים אצל אחרים.
גנבים לכל דבר ועניין. 
חיות למשל מחזיקות מרכז אחד משותף. 
לא נעים להגיד אבל הם קצת כמו חיות. 
בכל אופן, הרעיון הוא ליצור מרכז משותף שאינו פוגע באף אחד ממרכזי האב. 

אני מרגישה שמה שמחזיק את הדבק בין מי שאוהב למושא האהבה שלו זה קודם כל מסתורין. כלומר אם נוציא את המסתורין מהמשוואה נישאר ללא אהבה, אולי לכל היותר הרגל. עכשיו, נוכחתי לראות בחיי שנשים זקוקות למנה גדולה יותר של מסתורין מאשר גברים על מנת לאהוב. גבר פחות עוסק בשאלה מי היא מושא האהבה שלו, אולי בגלל הדחף לבעלות שמניע אותו, שהרי אם היא שלו זה מספיק לו, הוא לא הוגה במושא האהבה שלו יומם ולילה. 
טוב, אולי גם נשים מסתפקות בלהיות שייכות למישהו, יתכן ואני עושה כאן הנחות לנשים. 
לא לא, במחשבה שנייה אני עומדת על שלי, כן, לגברים יש נטייה לראות את מושא האהבה שלהם כאובייקט, כאמצעי שעונה על הצרכים שלהם, גם נשים אבל פחות ביחס לגברים. נשים יבחנו אצל הגבר אספקט יותר דינמי ואילו גברים אצל נשים אספקט סטטי. קריקטורה. הנשים עבור הגבר הן קריקטורות, בעוד הגברים עבור נשים הם משהו יותר פעיל. דינמי. 

אני לא טוענת שגבר הוא פעיל ואישה היא קריקטורה באופן מוחלט, תמיד יש יוצאים מן הכלל, כמוני למשל :) 

נינה (שם בדוי) שהיא כמו אחותי אמרה לי אתמול שאני נוהגת לסנג'ר אנשים. עכשיו, בה במידה שאני ביקורתית כלפיי מעשים של אנשים, כך אני ביקורתית כלפיי המעשים שלי. מה שאומר שאני יודעת לקבל ביקורת במרבית המקרים, זה לא מעורר בי אנטגוניזם, אני לא מפחדת לראות את עצמי באור שלילי. שוב, ברוב המקרים. 
לצד זה, אני גם אוהבת לנתח ולדייק את הדברים, אז לפעמים יכול להיווצר בלבול שמא אני מתווכחת על אמיתות הטענה כשלמעשה אני שואפת להגדיר את הטענה, כמו במקרה הנ"ל כשניסיתי להגדיר עם נינה מהו סנג'ור, בעוד היא מנסה להוכיח שאני מסנג'רת. 
אני חייבת לציין שלעיתים הנסיון שלי לנתח את הדברים עשוי לעייף אנשים ממוצעים, אני לגמריי מבינה את זה, לא כולם שואפים לשלמות, ועל כן הם הרבה יותר שלמים עם עצמם ממני. זה חלק מהעונש על אכילה מפירות עץ הדעת. 
בכל מקרה, נכנסנו לגוגל, ההגדרה היא כזאת: "שלח אחר לבצע משימות עבורו". 
אוקיי, נכון, ביקשתי מנינה להביא לי כוס מים מהמטבח, על פי ההגדרה זה נכון, סינג'רתי אותה, אממה, הגדרות הן דבר יבש, וכשמדובר בסובייקטים קשה לנתק את האסוציאצות והרגשות שיש לנו למילים ולמושגים. 
נינה בשלב של תודעה פוסט מודרניסטית כזאת, בכל רגע נתון היא צועקת: הכל סובייקטיבי!!! 
סבבה, אחותי, הכל סובייקטיבי, זה נכון, אבל אל תחריגי את עצמך מהמציאות. 
אל תגידי זה שלך, זו הפרשנות שלך (יעני שלי) כי את יודעת מה קורה באותו הרגע? את לא רואה את שלך. 
מציאות יותר מאשר שהיא סובייקטיבית היא משותפת. את לא יכולה להגיד לי אם הרגשתי שסינג'רת אותי אז סינג'רת אותי. 
כי את לא נותנת לאחר מקום, אני למשל הרגשתי שלא סינג'רתי אותך, את מבינה? 
בואי, קחי 100 אנשים, תשאלי אותם סט של שאלות תקבלי רוב מסויים עם חריגות קלות וכמה יוצאים מן הכלל. ככה מורכבת המציאות, קול ההמון כקול שדי. אל תקלי ראש באספסוף. אניוואי, בואי תשאלי את הרוב שבחדר הזה אם סינג'רתי אותך, אם יהיה רוב כדאי להתחשב בו, אני לא אומרת שהוא מדגם מייצג בהכרח, כי יש מצב גדול שכולם דפארים פה, ואין ממש מגוון של אוכלוסיה. 
לדאבוננו לא היו עוד אנשים מלבדנו בחדר. אה חוץ מאחותי. 
טוב, אז ניסיתי להציע הגדרה לפיה סנג'ור הוא סנג'ור רק כאשר אני מבקשת מימך לעשות משהו עבורי שאם הסיטואציה הייתה הפוכה ואת היית מבקשת ממני, אני לא הייתי עושה אותה עבורך. 
אגב, אני באופן אישי נהנית מאוד לעשות עבור אחרים, במקרה הזה אין לי ספק שנינה סובלת מרגשי נחיתות שאינה מודעת אליהם, שכן הם מאיימים על הדימוי העצמי שהיא מחזיקה בו. 
אניוואי, לא הצלחנו להגיע להסכמה, 
אבל חייבת להודות שלקחתי את מה שהיא אמרה איתי, תהיתי ביני לבין עצמי איפה האמירה שלה יכולה להיות לא נכונה באופן מוחלט, אלא קצת נכונה, בערך. 
כי כאמור, מציאות היא משהו משותף, לא יכול להיות שהיא אומרת לי משהו שלא נוגע אליי במידה כזו או אחרת.
עדיין לא הבנתי איך זה נוגע בי, אבל זה נשאר פתוח וזה מה שחשוב. 

אגב, אני כל כך אוהבת את השם נינה, 

שם של שרמוטה.