בלוג אמהות

אני רעבה לאהבה, אז אם אפשר, מהר! 

הוא משמיע לי את קשמיר של לד זפלין ומורה לי להתנתק מהסחות דעת וגירויים חיצוניים.  
אני מחייכת ומעריכה אותו קצת יותר על הכבוד שהוא רוחש למוסיקה. כבוד שכבר הכרתי, אלא שכה נעים לחוות אותו בזמן אמת מאשר לזכור.
"את תיצאי ממנו אדם אחר" הוא אומר, כשהוא כבר בחצי אקסטזה וכמו מניח יסוד לשלי. 
בעבר משפטים כאלה היו יכולים להעלות בי התנגדות, תחת האמתלה כי אין הוא רואה אותי, 
אבל עם השנים וככל שהעמיקה האינטגרציה האישיותית שלי, למדתי לראות את איך שהזולת ככלל והוא בפרט רואים אותי - באור חדש. 
הסכמתי לצאת מקשמיר לא כפי שנכנסתי אליו, מבלי לזכור שפעם נטבלתי בנהר שהקיא אותי מבתוכו - אדם אחר, שעד עצם היום הזה אני מנסה לברר את זהותו. 
את מי זה מעניין, לעזאזל, את מי שהפכתי להיות אם אני עדיין לא יכולה להיות. 
את קצת סתומה, הוא מגחך ומתענג, דיפ פרפל זה לילדים קטנים שאוהבים רעש, כמוך. הם נשארים בגבולות של הידוע. 

זה מתחיל במעין קצרים דיסוציאטיביים שלא מתחברים לכלום. נטולי כל הקשר. 
אני ליטרלי חשה בנתק בדמות זרמים בלתי נעימים שחולשים על גופי. כבד לי אבל עול כזה שניתן להכיל. ככל שזה מתפתח, הקצרים אינם נעלמים, אבל הם מקבלים מעין 'נפח', באמצעות שכבה נוספת שכמו מכילה אותם, שבהמשך אף תהיה מוכלת בעצמה בשכבה אוורירית ממנה, עד שלבסוף יווצר מבנה רב מימדי, עצום! כל כך עצום עד כדי סכנת התפוצצות!
אבל אני אדע לפלס שבילים שבתורם ישחררו אנרגיה מצטברת באופן מבוקר, אני מחזיקה את כל היצירה הזו בתוכי - מלאה עד אפס מקום. 

דיברנו לראשונה בכלוב, היא הציגה את עצמה דרך הניק מאמאמיה. בת 48, מעולם לא נישאה או הביאה ילדים לעולם. נהגה לכתוב באופן תמציתי וממוקד. קולה היה עבה, שקט ויציב. קבענו ליום שישי בשעה 20:00 להיפגש בדירתה. את הדלת פתחתי בעצמי, לבקשתה, עברתי במעין מסדרון צר שהוביל לסלון עם אור מעומעם, כאשר היא יושבת למולי על ספה מרופטת ובלויה בצבע כחול-אפרפר דהוי. רגליה כבדות, שמנות ופשוקות, את ערוותה מכסה שארית כותונת הלילה שהייתה אמורה לכסות את מלוא רגליה. היי, נעים מאוד, אני פונה אליה עם חיוך נבוך. שבי מתוקה, היא משיבה בלי להניד עפעף, כאילו אין במפגש הזה דבר שיש להתבייש בו. "דמיינתי אותך קצת אחרת, האמת" אני אומרת ומיד מתקנת את עצמי "לא בקטע רע". היא מחייכת בנונשלנטיות קיומית: "בואי שבי עליי, את נראית לי קצת רעבה, אכלת משהו היום?". 
"אממ, כן" אני מסננת בשקט וכבר מתחילה להתחרט שהגעתי הנה. זה פתאטי המשחק הזה, זה לא בשבילי, יש דברים שנועדו להישאר בגדר פנטזיה, אני מסכמת ביני לבין עצמי.  
"אני לא אוהבת לחכות ואני מחכה" היא מפצירה בי עם החיוך הזה שלה שהחל להיצבע בקונטקסט של אין תוכה כברה. 
יאללה נו, סיימי עם זה אחת ולתמיד, אני ממשיכה את השיח עם עצמי וקמה מהספה, צועדת לעבר כף ידה שטופחת בעקביות כשל שעון על הירך הרכה והמשתפכת שלה. אני נעמדת מולה, מבחינה שאני גבוהה ממנה כשהיא יושבת. 
"קוראים לי שרה" היא אומרת באדיבות מבלבלת תוך שהיא ממשיכה לטפוח על הירך שלה שהתחילה להאדים במקצת. 
"זה מרגיש לי מהר מדי, שרה" אני אומרת בנימה קשוחה ומרוחקת. "אין בעניינים האלה הדרגתיות, או שקופצים למים או שלא, אני מתחילה להרגיש שאת מבזבזת לי את הזמן" היא אומרת תוך שאת חיוכה מחליפות תנועות פה חדות, מהירות ומרירות. "את לא נחמדה" אני קובעת בהתרסה ובאופן לא צפוי מחליטה לקפוץ למים העמוקים. אני מתיישבת על הירך והיא מסיטה את גופי הצידה, משכיבה אותי על ידה הימנית. היא תולה בי מבט נוקב ועמוק, כאילו עיניה רואות אותי דרך הפילטר של הבושה.
האינסטינקט שלי להתפתל לצדדים על מנת לא להיישיר מבט מתחזק, אבל ידיה מתחילות ללפות אותי חזק יותר ויותר עד שהיא מקבעת אותי באופן כזה שאין לי יכולת לסטות לצדדים ולא נותר לי אלא להיפגש ולהיצרב עם אש התופת של החיים - הרצון שלי. לפתע היא חולצת שד, מתחילה לקרב אל פי, וכל נסיון לברוח לצדדים נוחל תבוסה קשה מקודמתה. "תרפי" היא מצווה עליי כשהשד האסטרונומי שלה מועך מחצית מפניי, תוך שהיא מעסה ביד ארגסיבית את הכוס שלי. בעודי מכווצת אותו אני חוטפת לפתע צביטה "תרפי!". 
"איייי" אני לא מספיקה לסיים את הצרחה והיא דוחפת שוב את השד שלה לפי. ושוב צביטה - הפעם חזקה יותר. אני צועקת תוך כדי ששד ממלא את פי ודמעות נקוות בעיניי. זהו, המשחק הזה כבר לא מוצא חן בעיניי, אני רוצה לעצור. אני מנסה להשתחרר, אבל היא קיבעה אותי באופן כזה שאני פשוט לא יכולה לזוז. "שששש" היא לוחשת תוך שמתחילה לנענע אותי אחורה וקדימה "את עייפה, לכי לישון, מצפה לנו מחר יום ארוך". 
"אני רוצה הביתה" אני אומרת בליבי ועיניה כמו משיבות לי: "אבל את כבר כאן, בבית"