בלוג אמהות

אי שם בגיל שש עשרה, אם זיכרוני אינו מטעני, עבדתי תקופה קצרה אצל מרינה, הספרית שלי.
מרינה, כמו רבים אחרים, זיהתה בי יכולת להגיע רחוק. אמנם לא בתחום מוערך במיוחד כמו ספרות, אבל העניין אינו התוכן אלא הצורה, דהיינו המהות.
לפיכך אמרה לי: "בואי, קחי כמה שקלים לשעה ותטחני את התחת היפה שלך" ואני, שבזמנו אכן הייתי בעלת תחת יפה ואהבתי את מרינס בכל מאודי, לרבות את מוסר העבודה הגבוה שניחנה בו, נעניתי להצעה. לא מפניי שהיו לי ציפיות מיוחדות מעצמי, אלא פשוט משום שלא היה לי משהו טוב יותר לעשות עם החיים הניהיליסטיים שאימצתי עוד מנעוריי.
זה היה זמן קצר לאחר שהנפש שלי נסדקה, והרבה לפני שהתוודעתי להיקפם של הגבולות באופן כזה שהזמנתי מבלי משים, ישויות אקס-טריטוריאליות שלא מן העולם הזה.
בוקר אחד נכנסה אישה מעט מוזרה. מרינס ביקשה ממני למרוח לה צבע על השיער, ולאחר מכן לעשות לה פן. עד לשלב הפן לא קרה דבר יוצא דופן; סתם אישה מוזרה בעלת מבטים משונים.
אלא שבעודי עושה לה פן, כשראשה מוטה מעט קדימה, הרמתי מדי פעם את מבטי אל המראה שממול. ואז ראיתי דבר שהבהיל אותי: עיניה היו נטולות אישונים. חלק משיערה הסתיר אותם, ובמקומם ראיתי רק את הלובן.
הפן נשמט מידי בבהלה. היא לעומת זאת שמרה על קור רוח מוחלט.
סירבתי להביט בה. הרמתי את הפן והמשכתי בעבודתי. אלא ששנים לפניי שלמדתי להביט לפחד בלבן של העין, כבר ניסיתי לעשות זאת שם, מול אותה אישה. הצצתי ונסוגתי. הצצתי ושוב נסוגתי. ובכל פעם שהעזתי להרים מבט, אישוניה נעלמו מחדש.
ניסיתי לפתח חוסן בעצם המעשה של יישור המבט, למרות ההדיפות החוזרות ונשנות. היא מצדה נותרה שלווה, אדישה, כאילו דבר אינו מתרחש.
האישה נעלמה כלעומת שבאה. מעולם לא פגשתי בה שוב, ומעולם לא הצלחתי להבין את שאירע שם עד הסוף.
האם ראיתי את לילית בכבודה ובעצמה, או שמא הייתה זו רק אשליה שנולדה מן הסדק שכבר נפער בי כך שהותיר גישה לעולמות אחרים.  

אני חושבת על הסשן שלנו. איך אגיע, אתגבר על המבוכה ואומר שהגבול שלי הוא מגע אינטימי - אנחנו לא מתנשקים. כשישאל למה, אשיב: כי אני לא נמשכת אליך.
ואז כשיתהה מדוע אני בכלל מגיעה לסשן אם אין בינינו משיכה מינית, אולי יתחיל להבין מה בדיוק אני מבקשת.
נדמה לי שיש שני סוגים של אנשים; כאלה שמנסים להפוך למשהו אחר מכפי שהם, וכאלה שמקיימים יחסים ארוטיים עם מה שהם. אני שייכת לסוג השני.
טכנית, אני יכולה להתנשק. אבל הרבה יותר מסקרן ומלהיב אותי לא להתנשק; להנכיח את חוסר היכולת שלי לחוות אינטימיות, אולי אפילו עד גבול הפתולוגיה, ולהיות עמו במגע ישיר במקום להסתירו.

אנחנו יושבים שלושתנו במסעדה מפונפנת.
הוא אוכל כהרגלו עם הידיים, ממלמל מילים חסרות פשר - כאלה שבוקעות מן הריק ושבות אליו באבחה אחת.
המלצרית ניגשת, ומבלי משים היא מצחקקת קלות לפניי שהיא פונה אליה. אילו היה לצחקוק שלה קול, הוא לבטח היה אומר: "אני שמה לב למה שקורה עכשיו, את רואה?"
אבל לא כל דבר צריך להיות מדובר, כל שכן להיראות. לפחות לא למי שיושב על הגדר.
היא עודנה צעירה, באופן כזה שהיעדר המודעות משווה לה חן. אילו הייתה בוגרת יותר, ייתכן שהיה משהו בה מתכהה בעיניי.
והנה המלצרית מגיעה שוב ושוב, ובאופן שמפתיע אותי הצחקוק של מי שיושבת לידי נעלם, כאילו משהו בחוסר המענה שלי, עת שהביטה בעיניי עם צחקוקה, היה בבחינת השבת נפש של ממש. הנה היא מתבגרת למול עיניי, והחן שבה נוכח - ביתר שאת.
המלצרית ניגשת בפעם השלישית, ואפשר לשמוע את השקט מחריש. מילים בוקעות מן המרחב בלא תוכן - תבניות ריקות, סימטריות יפהפיות.
הכול יפה עכשיו. 

מצאתי את עצמי הלילה באופן מפתיע למדי מאוננת על מוטי.
איזה ישן מוטי, יאללה. איזו גרסה לא בשלה של עצמי הוא מייצג.
הוא הגיע די רחוק בהתחשב בנקודת הפתיחה שלו כמזרחי; ראש כולל ולתקופה מסוימת אף למד בישיבה ליטאית נחשבת. פעם ביקש ממני כאות להערכה שרחש לאילן היוחסין שלי לקרוא לו "סבא". הוא טען שסבא מעמיד לו הרבה יותר מאבא.
מוטי היה, איך לומר - 'לא שגרתי'.
תכננו שכשאגיע אליו הוא יקריא לי לפני השינה פרק ממורה נבוכים, יחליף לי טיטול ויאכיל אותי בבקבוק.
להנאתו היה קורא את ביקורת התבונה הטהורה והוא היה גם בעל חימה. הו מוטי, תראה מה נהיה ממני. לאן התפוגגה אותה תמימות שאפפה אותי. מאז ועד היום נדמה לי שאצבעו של אלוהים נגעה בי והחריבה אותי מן היסוד.
יכולנו אולי לשאת יחד את הקללה הזאת, אבל ספק אם הייתי מוצאת בכך טעם.
זוכר את הלילה שבו טיילת איתי בערוץ גבוה יותר? איך לא ייחסתי למאורע את מידת החשיבות הראויה לו. היית גדול עליי, מוטי, ואתה ידעת את זה. אתה, שציטטת את חז"ל בכל הזדמנות, חזרת ואמרת שכל גבר צריך אישה נמוכה ממנו בקומה. והנה הגבהתי מעוף, מוטי, ואין כאן אף אחד. לכל היותר זיכרון שלך ושלי. 

אנשים שחסרה בהם מידה של יושרה מפרשים כל צעד ושעל כאילו נועד להצביע על דבר אחד ולרמוז לדבר אחר. אין זה מן הנמנע כמובן; לעיתים אנשים אכן פועלים כך. אלא שהם מזהים את הדפוס הזה בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל.
באינטראקציות כאלה אני חשה כאילו אני משוחחת עם אלגוריתם: תגובות צפויות, שלא לומר סטטיסטיות - כאלה שניתן לנבא מראש. לא עם מערכת אנושית מורכבת, שבה לעיתים יש כוונה נסתרת ולעיתים אין, לעיתים תוכה כברה ולעיתים לא. בדיוק כפי שאני עצמי פועלת.
אגב, יש גם מי שמתיימרים להיות תוכם כברם בכל המקרים, ללא יוצא מן הכלל. הס מלהתייחס אליהם; הם אינם רק צפויים, אלא פייק מוחלט. דווקא המאמץ להציג עקביות מוחלטת חושף עד כמה מדובר בדימוי ולא באדם.

הוא נוהג ברכב, אני יושבת לצידו, והיעד עדיין רחוק מאיתנו.

באופן שמפתיע אותי, הוא מבקש ממני לנהל את הפלייליסט. אני פחות מתחברת למוזיקה עכשווית; אמנם אני חשופה אליה, ואפילו יוזמת מדי פעם איזו הדבקת פערים תקופתית, סתם כי אני לא רוצה להתקמט. לא מתוך פחד להתעכר, אלא מתוך רצון שלא לאבד את רוח הנעורים.

בכל מקרה, אני רגילה לנסוע עם שתלטניות - ולא באופן בהכרח שלילי.

אני מקפצת בין תקופות וסגנונות, בודקת מדי פעם את המבע שנח על פניו למשמע השירים. אנחנו מגיעים למחוז חפצנו, ואז חוזרים. בשלב מסוים עולה בי דחף להפר את הסדר. תנועת הרצוא ושוב הזו ממיתה עליי איזו שממה פנימית.

אני מציתה סיגריה, פותחת חצי חלון, ונזכרת בשתלטנית שאיתה נסעתי שבוע קודם לכן; איך התחילה לצעוק ברגע שפתחתי אותו, בדיוק כך - "האוזניים שלי, האוזניים, אוי, כואב לי, תסגרי את החלון".

זה עורר בי התנגדות כמעט מיידית, כמו דחף לענות: "בא לך אבל לסתום?" אבל שלטתי בעצמי. במקום זה הושטתי יד לחלון השני, כאילו עוקפת אותה, פתחתי גם אותו כדי ליצור ביניהם איזון, ואמרתי: "הנה, עכשיו פחות כואב".

"דרמה קווין", סיננתי לחלל האוויר, כי טוב, הייתי חייבת.

אבל הוא - הוא מכיל את עצמו. באופן שמעורר בי שמות. אוח, מה שליטה עצמית עושה לי. לא אדישות; הכרתי לא מעט אדישים בחיי. זו הייתה שליטה עצמית.

מעין מצב כזה שבו האדם אינו מתחמק מרגשותיו, לא פורש מן העולם כדי לא להיפגע ממנו, אלא בא איתו במגע מלא - ובכל זאת מצליח להכיל בתוכו שדה רחב יותר, כזה שמסוגל לשאת את כלל האפשרויות, גם כשהן סוטות מעט מן הסדר.

בעודי נושפת שובל עשן, אני מבחינה בחיוך קטן שמתרומם בזווית פיו. אני מחייכת בלב, תוך שאני עוטה הבעה של מי שאינה שמה לב.

אבל כאילו רבאק, איך אפשר שלא לשים לב כש"מאוהב בגשם" של עופר לוי מתנגן ברקע.

אני לא זקוקה לאהבה. בחיי, מבחינתי היא מעט אוברייטד. אהבה שייכת בעיניי לאלה שעדיין לא התבגרו לגמרי, או טרם התפכחו - לילדים קטנים, במובן מסוים.

אני זקוקה להערכה. והערכה אמיתית יכולה להגיע אפילו עם מנה קצובה של שנאה.

באותו אופן בדיוק אני רוחשת אהבה לאחרים; למעשה, את רוב האנשים שאני אוהבת אני לא באמת מעריכה. כמובן שאין בכך לומר שאהבה והערכה סותרות זו את זו - הן בהחלט יכולות לדור בכפיפה אחת. אבל מבחינתי מדובר בשתי תנועות נפש שונות לחלוטין.

אני מאפשרת לאנשים לראות אותי כפי שיש ביכולתם לראות. כבר שנים שאני לא מוצאת את עצמי מתווכחת או מנסה לתקן את התמונה שהם מחזיקים לגביי. לא משום שאין לי תמונה כזו, אלא משום שהיא דינמית.

בעולם של נסיבות משתנות, מאפייני האישיות באים לידי ביטוי מתוך ההקשר, לא מתוך פראזה קבועה מראש. ואם בכל זאת קיימת פראזה כזו, גם זה בסדר - זה פשוט עשוי להעיד על קיבעון, בין אם הוא חיובי ברובו ובין אם שלילי ברובו.

העניין הוא, שאנשים מקובעים כאלה ממילא לא באמת מתקשרים איתי באותו ערוץ; לעיתים נדמה שהם פשוט פוגשים את עצמם דרך ההשתקפות שאני מספקת להם.

ויותר מזה - אני לא בטוחה שיש מי שיכול לתקשר איתי לחלוטין דרך אותו ערוץ. אולי זו מעין גזירת גורל של מי שבוחנים לב וכליות: בדידות. לא בדידות במובן המלנכולי של המילה, אלא במובן של יציאה מן הכלל.

זה לא שהם אינם רואים אותי כלל, אלא שהם רואים חלק מסוים מאוד - באופן שמוטה בהתאם לנטיית הנפש המקננת בהם.

אני גם לא באמת מצפה שמישהו יצליח לראות אותי במלואי, משום שאם זה אכן היה מתרחש, נדמה לי שאני כבר לא הייתי רואה אותם.