בלוג אמהות

אנחנו יושבים שלושתנו במסעדה מפונפנת.
הוא אוכל כהרגלו עם הידיים, ממלמל מילים חסרות פשר - כאלה שבוקעות מן הריק ושבות אליו באבחה אחת.
המלצרית ניגשת, ומבלי משים היא מצחקקת קלות לפניי שהיא פונה אליה. אילו היה לצחקוק שלה קול, הוא לבטח היה אומר: "אני שמה לב למה שקורה עכשיו, את רואה?"
אבל לא כל דבר צריך להיות מדובר, כל שכן להיראות. לפחות לא למי שיושב על הגדר.
היא עודנה צעירה, באופן כזה שהיעדר המודעות משווה לה חן. אילו הייתה בוגרת יותר, ייתכן שהיה משהו בה מתכהה בעיניי.
והנה המלצרית מגיעה שוב ושוב, ובאופן שמפתיע אותי הצחקוק של מי שיושבת לידי נעלם, כאילו משהו בחוסר המענה שלי, עת שהביטה בעיניי עם צחקוקה, היה בבחינת השבת נפש של ממש. הנה היא מתבגרת למול עיניי, והחן שבה נוכח - ביתר שאת.
המלצרית ניגשת בפעם השלישית, ואפשר לשמוע את השקט מחריש. מילים בוקעות מן המרחב בלא תוכן - תבניות ריקות, סימטריות יפהפיות.
הכול יפה עכשיו.