סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מנטאלי.

לפני 5 שנים. 10 במרץ 2019 בשעה 15:06

מנטאלי.
לפעמים, אני מתעורר לצדך בבהלה. ידך עוטפת בבעלות את כתפי - מחבקת אותי, מכניעה. ואני חולם על שדה.
בחלום אני לא זוכר את הריח, אבל יודע לזהות את הקוצים.
בחלום האוויר יבש, הרוח שורקת בין שערותי, 
אני מרגיש את השמש מלטפת בחום את הפנים.
למדתי לחלום בלי לזוז, בלי להפריע לך.
בחלום אור השמש מסנוור אותי, וכשאני משפיל את עיני אני מגלה גוף עירום, משוחרר, כפות רגליי יחפות.
לבד בשדה, העירום הוא רק היעדרות של בגדים, הוא לא הקדמה לכאב. 
בחשד אני מציב את רגל ימין לפנים,מופתע ממגע העשב שמלחך את עורי. הקוצים הנושכים לא מטרידים אותי, אני בוחר בכאב הזה.
מפתיע אותי שמותר לי לבחור. 
ועכשיו רגל שמאל נשלחת קדימה, צילה נופל על העשב, ואני מהסס, מבוהל.
צעדתי צעד לבד, ושום דבר לא קרה.
אני צועד צעד נוסף, ושומע את צחוקי מתגלגל בשמחה ונישא עם הרוח, קול צחוקי הרם זר לי, אבל להפתעתי את לא מטיחה את כעסך בפני כתגובה.
עוד צעד מהיר, ועוד אחד. אחרי הרביעי אני עובר לריצה. 
שיכור מהשקט סביבי, מהכחול והצהוב המתמזגים במרחק, 
אני רץ, רץ רחוק, המום מהמעוף בניתור, מרכות הנחיתה,
אני חופשי, אני עף!
ואני ממשיך לרוץ ולרוץ, במשך דקות או שעות, עד שראשי מסתחרר והנשימה כמעט נעתקת, זיעה נוטפת ממצחי אל עיני, מעוורת, מטשטשת את חדות הצבעים,
עד שאני נופל על ברכי בין קוצים ולא בטוח אם המיקום שלי השתנה, אם בכלל גמעתי מרחק. 
מכל צד ניבטים אלי אותם שמיים כחולים וקוצים צהובים, שמיים כחולים וקוצים צהובים.
והחופש - החופש סוגר עלי מכל כיוון אפשרי. 
אני קורא לך בפחד, אבוד במרחב. צועק, אך הקול היחיד שעונה לי הוא הלמות ליבי המתדפק בפראות.
את אינך, ומסביבי רק שדה צהוב, קוצני.
גדול כל כך, עד שלא רואה את האופק.
האוויר מייבש דמעות שזולגות על לחיי, הרוח פורעת בזעם את שערותיי, 
השמש צורבת לי בפנים. 
לבד.
מבוהל אני מחליט לשוב על עקבותיי, לחזור אלייך. אבל מכל כיוון ניבט אותו אופק רחוק. מעופי לא השאיר סימנים על העשב. 
אני לא יודע לאן להמשיך, איך לחזור, ושאגת השקט של חופש מוחלט מתנפצת באוזניי באיום.
מבועת, אני פוקח במהירות את עיני, לופת בכוח את ידך שאוחזת בי, את המציאות. 
הפרעתי לך, והתגובה לא מאחרת לבוא. 
אני אוחז בך בכל זאת בכוח, שוב מבטיח בלי קול לקבל בהכנעה כל מכה שתוטח בי, לחבק כל בעיטה, לשמוח בכל השפלה. 
תחושת החופש כוזבת, רק בשלשלאות שלך יש ביטחון. 
בבקשה, אל תשלחי אותי לבדי. חזקי את החוקים הנוקשים,הוסיפי מסביבי סורגים, לא רוצה עוד סיוטים על הרוח.
בין זרועותייך הסוגרות אני מרגיש בטוח, מוגן, ואני מנשק אותך בעדינות, מחייך כשידך נשלחת שוב אל צווארי.
שני, אהובה שלי. סוהרת. מגינה. 
אני כאן. תמיד כאן.