כבר יומיים שאני נכנסת בקדחתנות לכלוב. המילים יושבות על קצה הלשון אבל הסגנון משתנה בהתאם למצב הרוח.
מצד אחד אני רוצה לפרוק את תחושותיי בבלוג הזה, לחזור לנקודה בה הבלוג הזה היה המקור למחשבותיי והדרך להתבטא בהם מבלי להתחשב בסביבה הלא מבינה שלי. אבל אני לא רוצה לפגוע. אני לא רוצה לצייר סיטואציה בה ישנו ספק שהתחושות אינן הדדיות. מקווה שאצליח...
אני לקראת שינוי גדול מאוד. כבר כתבתי את זה כאן כמה פעמים ולא אמרתי איזה.. הפרופיל כבר מעודכן עם תוספת שלא ציפיתי לה... הוא איננו. נאמרו דברים קשים מצד כל אחד, נחצו גבולות אדומים ובכמה ימים בודדים האמון בנינו נפגע.
לא תכננתי לעשות את השינוי הזה בלעדיו, לא רציתי לעשות אותו בלעדיו, אבל הוא הלך.. ואני נשארתי לבד שוב..
אני מתנצלת על איך שנאמרו הדברים, אני מתנצלת על איך שנסגרו העניינים. אני מצטערת שלא יכולתי להיות מה שרצית - ומצטערת שאתה לא מצליח להבין אותי.
גדלתי עם שלושה אחים גדולים - לכל אחד יש הדפקה שלו ואולי בגלל תמיד היה לי נוח יותר להתיידד עם בנים אבל לשמור על חברות עם בנות. אולי בגלל זה הרגשתי צורך "לנהל" את האחים. אולי בגלל זה תמיד הרגשתי שאין מישהו אחר שיעשה את זה...
כמו שם גם עכשיו, עם המעבר הגדול שתכננו יחד, וההבנה שאתה כבר לא לצידי באש ובמים, מוכיחה לי שאין ברירה..
אולי נגזר עליי לחיות חיים בשליטה? אולי אני צריכה לנסות לאהוב את מה שאני כלכך סולדת ממנו בתוכי? אולי...
זה כבר לא משנה עכשיו... עכשיו עליי להיות בשליטה...
אגב, השיר הזה בעבר הזה מזכיר לי קומפניירה אחרת שליוותה אותי בחיי - כנראה שיש נקודות משיקות בנשמתי.
