ימים של אושר
עד סוף העולם, אשמור לי אותם
ימים של אושר
אניח בצד, אשמור לי ל-
יום מעונן
הקשר בין נגן לכלי הנגינה שלו הוא קשר יחודי שמי שלא הוציא את נשמתו על הכלי באחד מימיו הקשים ביותר או המאושרים ביותר - לא יבין לעומק.
במשך שנים הייתי מאנישה את כלי הנגינה שלי, כי למי אכפת שיש לי סקוואייר? זאת סימה. ולמי אכפת ההיסטוריה הדלה שלי עם הקלידים - קלייר תבוא איתי לכל מקום שרק אצליח.
כל הכלים בחיי היו נקבות. אולי כי בכולן היה אפשר לתקוע בחור? לא בטוח.. הפסנתר בבית הורי תמיד היה זכר בראש שלי, רק בלי שם כי הוא לא שלי..
היום, אחרי כמעט 4 שנים הצלחתי להתקרב שוב לקלייר המקלדת שלי. אורגנית שנקנתה עם כסף שלא בהכרח היה לי והמון רגשות שיצאו אל קלידי הפלסטיק האומללים.
שתבינו, קלייר תמיד הייתה שם בשבילי. תמיד קראה לי להוציא עליה אגרסיות וכאבים. תמיד רצתה שאלבש את האזניות על אוזניי ולרגע קט של 15 דק, 30 דק אולי שעה שבה אני שוכחת את כולם בחוץ. בשנים האחרונות לא ממש נגעתי בה.. ז"א היא המשיכה לקרוא לי, לדבר איתי, לפעמים גם הדלקתי וניגתי צליל וחצי, אבל לא הצלחתי לתת לה את רגשותיי.
מערכת היחסים של נגן על הכלי שלו זאת מערכת יחסים מורכבת ולפעמים, לא חד צדדית. אמנם הכלי תמיד ירצה שרק נחזור לנגן בו - אבל כל הצדדים יודעים את האיכות שיוצאת מזה.
אהבו את עצמכם, וגם את קלייר שלכם או סימה❤️
