פוסט מורבידי
טושה אהובה, למה השבוע המחשבות שלך נדדו שוב ושוב לנושא המוות? בחלומות, במחשבות ערות, בדמיונות... למה?
הפוסט הזה נכתב לך כ"כ הרבה פעמים בראש שכבר נגמרו לך המילים.. על כאב שעוד לא באמת חווית, רק הכינו אותך כל חייך אליו..
עם אבא שחוקר זירות רצח למחייתו ואמא שהסמכתה מתבססת על סיעוד קרדיולוגי בטיפול נמרץ, הם דאגו שתמיד תהיי מוכנה.
יבוא יום והחיים ימשיכו בלי חלק מהאנשים. וזה יהיה עצוב, וזה יכאב, וזה ירגיש כמו חור בלב. והדמעות יצאו ויצאו ויצאו עד שכבר יכאב לך הראש מהתייבשות...
זה גם מתגנב בחלום.. תמונה כזאת קשה של רגע האמת ואנשים קרובים מנסים להרגיע את רמת ההיסטריה שאני לאט לאט נכנסת אליה כשאני מבינה מה קרה... קמתי בהיסטריה ו... כולם בסדר... חיים ונושמים ומחייכים...
לא קרה כלום השבוע... זה סתם עוד שבוע רגיל מתוך חודש רגיל ובשנה רגילה.. באמת שכלום..
אז למה אני חושבת מחשבות כאלו?
——————————————————————————
אולי בשביל עצמי, אכתוב חלק נוסף לפוסט הזה, כי גם המחשבות האלו עברו עליי הבוקר.
מאז המעבר לחו"ל, כל יום בסופ"ש יש לי מן טקס בראש של שירים. והוא מאוד פשטני ומילולי חחחח
יום שישי בד"כ יפתח בשיר הזה
ואם אני יוצאת באותו ערב אז גם
ביום שבת, על בסיס כמעט קבוע, כשאני מכינה את הקפה של הבוקר - וזה ככה מבערך חודש או חודשיים אחרי המעבר לכאן - אני מנגנת לי את השיר הזה
ויום ראשון, בעיקר בחורף.. מקבל את מארון 5
אני לא יוצאת היום, אבל נראה לי שבכל זאת אקשיב לצביקה💃🏻
עריכה
שכחתי את רבקההה