ימים של שקט.
בזמן שכולכם רצים מאזעקה למפגש משפחתי, אני חיה לי ביקום משלי.
התנתקות לבועה שלי תמיד היה דבר קל. להיעלם ולהתעלם ו.. לשקוע, לשכוח, להסיט מחשבות.
רכבת מחשבות ורגשות הינו דבר שבשגרה עבורי, כבר הפסקתי להתרגש מזה ויותר מנסה לתפקד בזמן שזה קורה. To push through.
והיום, וכנראה גם מחר, אני מוצאת את עצמי בוחרת לשתוק. לא לשמוע מוזיקה, לא לחקור את עצמי בפומבי, לא.. לא...
ומה תכתבי? לא רוצה לכתוב את הרכבת הזו, עברתי אותה כבר והיא.. לא משנה
גם לא לתיעוד עצמי? איזה תיעוד את רוצה? של תחושות חלום נגוז מול בוקר אחד שהבנת את עצמך וההחלטה שקיבלת? יאללה תתקדמי, ולא בקטע רע.
אז מה?
קיבלתי איזו החלטה שרירותית לא להמשיך להכיר כאן. בעיקר ממקום מותש ולא מוצא מטרה. אני לא אוהבת לפעול בלי מטרה וסתם. אז אני אפילו לא מנסה, גם ככה מה שאני רוצה וחסר לי הוא לא דבר שמחזיקים בקלילות. גם הבדסמ שלי לא כזה..
חסר לי, מאוד חסר לי, ממש חסר לי. אבל אין לי כוחות יותר לנסות פה, אין לי כוחות יותר להיפתח כאן למישהו שיהיה איתו איזה מחסום תקשורת או תרבות או שפה או.. או.. אבל אם שש שנים לא מצאתי משהו, וגם ככה החלטתי לא להישאר, מה הטעם?
רק לפעמים... עוברות מחשבות סוטות על זרים מוחלטים, על צעירים מידי, על מבוגרים מידי, על פועלי בניין ופועלי מטרו, על בוגדים מלוכלכים ורווקים מאושרים..
המתנה משגעת אותי, המלחמה תוקעת לי את התוכניות וכוסאמא של כל אזעקה שמרחיקה אותי מהמטרה שלי.
טקסט שיוסתר ויתגלה בהמשך...
15/04, הופיע.