כשפגשתי את הגורה שלי לראשונה, הודעתי לה שאני בניקוי רעלים. 3 שבועות של צום מכל מה שטעים...
והגורה : "איזה קטע, גם אני בניקוי!!!"
בתור מי שמאמין בצירופי מיקרים, לא באמת הופתעתי.
הם חוזרים ופוגשים אותי לאורך חיי. "סימן מהיקום" , תקראו לזה. או "סתם קשקוש". פחות משנה לי.
עבורי זה היה סימן ראשון של יחד.
כמו עוד סימנים רבים שקיבלתי, החל מהסוויפ ההוא ימינה .
השם שלה. למשל.
כנראה שלא יכול היה להיות אחר. עוד סימן.
אחרי שנים שהקפדתי לסנן אותו. השם שסימן לי עבר קצת מר.
באותה פעם יחידה שאמרתי לעצמי נו בוא נראה... זה רק שם...
אותה פעם, הפגישה ביננו.
כאילו שהכל עמד וחיכה לנו.
הסט מוכן.
ואנחנו, חיים אחד לצד השנייה, סך הכל 40 קילומטרים מפרידים. שנים על גבי שנים.
הכל הרי מתרכז באותה נקודה. אותה צומת שאליה הגעת אחרי מיליוני החלטות בחיים.
ניקוי הרעלים מאחורינו,
הגורה נסעה לחו"ל לשבוע.
רמת החרמנות גבוהה, שלי ושלה.
הצ'אטים שלנו לא תורמים לכיבוי האש ...
הזדמנות מעולה לאסור עליה לגמור, חשבתי.
עם פלאג אחרי המקלחת, הכל נפוח ונוזלי אצלה.
והיא בהתרגשות של גורת שועלים צעירה "תודה דאדי שאתה אוסר עלי לגעת בעצמי".
אחרי יום שכזה, עלה לי בראש שהיחד צריך שישמר גם כאן.
הגורה לא תעז לגעת בעצמה. אחרי הכל... דאדי ביקש.
ובכל זאת... "את יודעת גורה", "גם אני צם עד שתחזרי"
ביום שישי ניפגש.
רק עוד יומיים.
ראבאק...