נגיעות

ערב יום השואה
מחשבות מתרוצצות
עגמומיות...
בבוקר ראיתי את הנקיון שבגשם
עכשיו רואה בו את הדמעות
בוחר לחשוב פרטי
לא שישה מילון
לא אומה,
בוחר לנסות לחשוב על הבית הקט שלי
אבא שהיה שם יצירה של החוייה הנוראית הזו
סבתא, סבא, דוד, שאת במבטם לא זכיתי
דודה שהיתה שם לצידו החיבוק היחיד שנשאר לו
שנים לא שמעתי מילה על אותה זוועה
לפי שנים בפעם הראשונה באו להקליט אותו
ישב לבד על כורסא חומה גדולה
שם מכווץ הוא האיש הגדול
מילים בקושי כאילו שכח לדבר
ואני האזנתי מחדר סמוך
זכרון אחד נחרט במוחי
מחבוא,קור מקפיא, אח חולה ואמא על ערש
ואמו מצווה עליו להסיר מאחיו את המעיל
וללבוש אותו... "הוא כבר לא צריך אותו היא אומרת"
היו לי המון מחשבות על הפוסט הזה
על השלכות הזוועה עלי... על חיי
אולי בהמשך... כרגע ... בוחר לעצור ולחזור שוב

"הוא כבר לא צריך אותו היא אומרת"