הצל שלי ואני

תסכול קיומי

היא היתה מתעוררת בבוקר
ורגע אחרי כבר רוצה לטמון שוב את הראש בכרית המלטפת.
לא.לא בגלל עייפות כרונית.גם לא מפינוק.
"משמעות".
הייתה חסרה משמעות ליום שבפתח.
כבכל יום יש לציין.
המוכר והידוע מאלץ אותה להישאר במתכונת הנוכחית, במרחב הבטוח.
לא לשנות.לא להסתכן.לא להעז.
יום ועוד יום ועוד חודש ועוד שנה.
מנגנון הגנה הישרדותי של המוח חרף הסיכוי לשינוי חיובי.

שינוי עכשיו
ובוקר אחד היא מחליטה לשים לזה סוף.
והטריגר? הצלחה שהיא רואה סביבה וידיעה ברורה שהיא לא נשארת מאחור.מונעת את הניאורוזה הממתינה בסוף מסלול התסכול.

אז היא התחילה לקרא, לאמץ מודלים מוצלחים מוכחים, וללמוד כדי לייצר עתיד מותאם לחלומות.
כי זה אפשרי.חייב להיות.

לפתע הכל הפך נהיר וברור.
כי כשיש ספק, אין ספק.
עושים שינוי! וישנה דרך סלולה.

"שאיפתו של האדם לפשר עלולה גם היא להתקפח מחמת תסכול"
[ויקטור פרנקל]

הסתכול ממנה והלאה מעתה ואילך.
הוא שייך לעבר.אי שם.

היא כבר לא קוברת את עצמה בהדחקה שמלווה בהאשמות הסביבה אלא מביטה במראה.
מבינה בעומק התודעה שהכל תלוי בה
והאחרים? הם לא רעים.לא משפיעים.המציאות שהם רואים, היא בעייינים שלהם. רק שלהם
אני , זאת אני.לא הם.(מטה מודל בשיטת nlp)

היא מייצרת לעצמה הרגלים אפקטיביים(זאת ועוד בספר שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים) שאת תועלתם לא ניתן למנות ומבינה שהמציאות היא לא בהכרח כפי שהיא רואה אותה ולראשונה היא באמת פתוחה רעיונית לקבל דעה שונה ולהכיל אותה. ואפילו, שומו שמיים, לאמצה.

במשפט:

דטרמיניזים פר אקסלנס.
הווי אומר שאירועים קודמים שהיא חוותה בחייה עיצבו את הוויתה, את מי שהיא.
אבל היא לא נכנעת לתכתיבים, no more.
ועם למידה התפכחות והתובנות שבדרך היא מייצרת שינוי רדיקלי.במהות.בתפיסה.בחשיבה.ומימילא גם באישיות שלה שמתעצמת מתחזקת ומתפתחת ובעיקר, מסיבה לה משמעות, יישוב הדעת ושמחה🧚‍♀️.

🏅