עברו שבועיים מאז השיחה שלנו בה היא ביקשה שאדחה את הניתוח שלי, כי זה לא מתאים לה.
התעצבנתי ולא רציתי לדבר איתה, לפני כמה ימים הגדלתי ואני התקשרתי אליה היא אמרה שהיא עסוקה ותחזור אליי. זה עדיין לא קרה.
גם האיש ההוא שחי איתה לא מתקשר/ מתעניין ואם היה כן זה יתחיל בזה ״למה את לא מתקשרת״ אין לי באמת מה להגיד על זה ואולי יש דברים שהשתיקה יפה להם, כי למה שאני סתם אתעצבן.
אני לא רודפת אחרי גברים שחלקם עושים לי הרבה יותר טוב מההורים שלי אז באמת שאין סיבה שאחריהם ארדוף הרי בשביל מה לזייף את ההרגשה.
לפעמים שיוצא לי לקרוא משהו על הורים שגילו רק אחרי כמה ימים שקרה משהו לילד.ה שלהם, אבל ההורים שלי הם לגמרי הדוגמה הכי טובה לכך.
השבוע בטיפול עלה שלמעשה אני הקמתי לעצמי את המשפחה שלי בין אם זה בקשר החזק עם אחותי ובין אם זה הקשר שלי עם חברים.
למזלי יצא לי לחוות אהבה הורית ענקית, האמא של החבר השני שלי אהבה אותי כל כך שהיא ממש כעסה עליו שנפרדנו. חוויתי אהבה מהורים של חברות ילדות, חוויות ההורות של הגרוש שלי והבנתי שזה לא חייב להיות כמו שאני מכירה.
יכול להיות שבמקום מסוים החלטתי לוותר על ההורות כי הדוגמה שהייתה ויש לי היא דוגמה נוראית ולמרות שיש לי אישורים שבוודאות לא הייתי מתנהגת ככה, הטראומה היא כל כך גדולה ולא יכולתי שיהיה ולו הספק הקטן ביותר בעולם שהילד שלי שבאחריותי יחווה את ההזנחה שאני חוויתי.