לפני 14 שנים. 4 באוקטובר 2010 בשעה 22:07
הימים הם ימי גיהנום, בלתי נסבלים ולפעמים נראים כמו נצח.
שאני כאן אני נזכרת למה אני כל כך לא אוהבת להיות כאן, תמיד אני הפחות מוצלחת, ממני לא יצא כלום, אני זאת שלא מתאמצת מספיק, כישלון, אכזבה ואני שונאת את המשפטים האלו.
אלו מילים שלא תמיד נאמרות בקול הן נאמרות בעיניים.
אני רואה אור קטן בקצה המנהרה עוד כמה ימים ואני כבר אהיה בדירה שלי והכל יהיה הרבה יותר טוב, אף אחד לא יצרוב לי בעור את הכאב הזה.
אני שונאת את המקום הזה הוא תמיד גורם לי להרגיש מעוות שנים שלא הבנתי מה מציק לי כאן ואז הבנתי שכאן אני לעולם לא אוכל להרגיש את מה שאני מרגישה, לבטא את עצמי ולהרגיש אהובה ורצויה.
שונאת שונאת שונאת.
