להיות השמש

לפעמים בא לי להיות קצת במנוחה 

קצת להירגע מהטירוף הזה שנקרא החיים של תהום

להפסיק לכבות שריפות, לרוץ על 200 בכל רגע נתון וקצת יותר לאפשר לעצמי לנוח ואולי לרגע קצת לעשות כלום.

נמצאת בפיתחו של סופ״ש ארוך.  

ועוד קצת מבאלי כי בא לי…

אני ממש גאה בעצמי שללא שעות שינה עדיין אני מתעקשת למצוא לעצמי את הזמנים שהם רק שלי ובשבילי.

סיכוי גדול שאני צריכה נשלט תחזוקה כי אני לא מספיקה כלום והיום בבוקר אני עם קפה אתיופי ולא הנס הרגיל, נכון שזה עשוי להישמע סוטה כאן באתר ולאור ההיסטוריה ואולי כל אישה צריכה את האפריקאי שלה בשביל בוקר טוב.

ועוד מחשבה של בוקר, תמיד שאני מכירה מישהו מהוניל או לא מכאן אני תוהה האם לספר לו על המקום הזה שלי, על הבלוג ובעיקר מי שאני כאן. 

בקשר האחרון למרות שהוא ידע שאני כאן (אולי לא בדיוק על המאסיביות שלי כאן) הייתה הפרדה והוא לא קרא אותי כאן והרגשתי בנוח שאני יכולה לכתוב את אשר על ליבי ומבלי לנהל על זה שיחות של ״למה התכוונת? או מה זה אומר שאת אומרת ככה? וכו׳״

ומצד שני זה בכל זאת חלק משמעותי ממני ואם אני לא חושפת אותו לכאן אז האם זה אומר שאני לא לגמרי כנה? ואולי צריך וטוב שיש את ההפרדה כי לא הייתי רוצה להתחיל לברור מילים.

תקופה מוזרה שאני מרגישה שבעיקר התרחקתי מעצמי ובצדק

כרגע זה בעיקר אני והכאב 

ועם יתר התחושות הלחץ, תחושת האי נוחות, הלבד, ההתמודדות, החרדה

ההרגשה שאני נמצאת במקום הכי נמוך ושפל שיש.

תחושת מחנק.

ואולי אם אני אחזור לשגרה של דברים שאני אוהבת בצעדים קטנים אצליח להרגיש קצת יותר טוב.

לפעמים זה מאד נחמד להיות אני 🙂

עוד לילה עם הפרעות כאלה ואחרות, אני לא מחדשת לאף אחד.ת כלום בטוח שרוב הקוראים והקוראות שלי התעוררו גם 

אבל אולי אם אחזיר את עצמי לשפיות שלי דברים יהיו קצת פחות מעיקים כל כך.

והשיר שיש לי קראש חזק עליו כרגע 

אני מניחה שעוד רבות יכתב על התקופה הזאת שמשך הזמן שלה הוא בלתי נסבל כבר.

אני מרגישה את העצבים שלי רופפים ונדרש הרבה זמן עבורי להתאפס ולהתפקס ורק אז להתחיל לפעול.

ובצל כל המצב, המצב רוח, הנסיבות המורכבות והכל מסביב הצלחתי לחגוג יומולדת שהייתה מאד מפתיעה במוטיבציה, בזרימה ובהמון אהבה שקיבלתי.

ואם זאת זה היה חתיכת הישג לגרור את עצמי מהמיטה לפינה הנעימה שלי לקפה.

כי אתה יודע מה אני אוהבת ושאין דבר יותר סקסי מגבר גדול ושרירי שמוצא את עצמו מרוח על השטיח הסגול בסלון שלי.

כף הרגל שלי דורכת עליך וכך אני מתפקסת המחשבה מתבהרת והכל מסתדר במקום כמו שאני אוהבת.

ואתה מתחיל ללקק.

האם צריך להוסיף במילים?

כנראה שלא.

אין באמת סיבה מיוחדת כי גם היום הוא יום כשאר הימים ואני רוצה לחזור לכושר הכתיבה שלי כאן למרות שאני מרגישה שיש לי מחסום מסוים שאני עוד לא יודעת למה ואולי זה בעיקר מחוסר חמור בזמן פנוי.

הבוקר הזה בו שאני מתעוררת מרגישה את הרגליים כואבות, העייפות ניכרת, אני קצת לא מאופסת ושיווי המשקל בגדר המלצה אבל אני מרחפת.

אחרי החולי שהיה בשבוע שעבר והפרידה לפניכן השבוע כבר די התאוששתי וזה יצר שבוע מעניין שבו עשיתי כמה דברים שלא עשיתי מזה הרבה זמן.

כל דבר כזה חיזק את הביטחון העצמי, העלה את תחושת הערך וקיבלתי המון אהבה והוכחה חותכת לכך שכיף איתי.

אתמול במסיבה, (שלצערי אין אפשר להראות תמונות וגרפתי מלא מחמאות) אני מסתכלת לשמים והלילה הבהיר מעננים בעיר היה מיוחד ואיפשר לראות את הכוכבים בבירור והתחושה הייתה כל כך מלאה ונעימה.