מוזר מאוד הקטע הזה שאתה מנסה במילים לתקן אותי, לומר לי שאתה לא מוכן שאתלונן ככ הרבה.. אתה באמת לא מוכן.
אני חושבת איך לשתוק, איך לא להתלונן.. חושבת אפילו שזה בלתי אפשרי ועולים לי כל אלה מהעבר שלא היו מרוצים ממי שאני וניסו לשנות אותי והתחושה הזאת שאני לא מצליחה לרצות אותם ולכן אני לא בסדר....
אני לא אוהבת את זה ואני מבינה שאנחנו בבעיה. כי עד שלא אמצא פתרון, אתה לא מרוצה ממני היום.
אני מתכנסת לתוך עצמי רחוק ממך, אבל שוכבת על ידך, מרגישה כמו חיה שכדי לשרוד היא צריכה לשחק אותה מתה, כי אין לי שום דבר חכם לומר עכשיו, הכל נשמע מתלונן מדי (וכל מה שאני צריכה עכשיו הולך לקרות לי עוד כמה רגעים) אבל התחושה שאני לא מצליחה לרצות אותך - מציקה לי.
אני רואה איך אני במבוי סתום, חושבת איך לרשום את המנטרה על הראי ולהזכיר לי כל יום, כל היום - "להפסיק להתלונן".
כדי להפסיק להתלונן אני צריכה להתאמץ להשאר במודע. הרבה קשקושים יוצאים לי מהפה, מי שם לב למה שהוא אומר כל הזמן?
לא אני.
אין לי פתרון לזה, רשמית עכשיו אני בבעיה.
אתה לוקח את החגורה ובקלות מחזיר אותי למקום.
אין תלונות, אין חוסר שביעות רצון ופתאום הכל ברור.
זה מאוד הגיוני ומסודר כשהפתרון נמצא אצלך ולא אני צריכה למצוא אותו במנטרות שלא באמת עובדות.
אתה יודע שאני צריכה את האיפוס. מעשים ופחות דיבורים.
זה מה שעובד עליי ועל כל נשלטת.
אבל איך לאפס אותי? כאן טמון הקשר של הקשר
