צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

החדר של לונה

Luna and daddy
sitting in a tree
K
I
S
S
I
N
G
לפני 6 שעות. שני, 22 ביולי 2019, בשעה 08:15

אני זוכרת את התחושה שכשהייתי קטנה והייתי בוכה. 

אני יכולה להבחין בין כמה סוגי בכי

בכי של כאב פיזי - אם היה על ידי מישהו וכתלות בעוצמת הכאב - הייתי שוקלת לבכות בחלק מהפעמים בגלל אלה, אבל לפעמים גם הכאב היה חזק מדי והייתי בוכה גם אם אף אחד לא הסתכל. הנחמה על הכאב הזה הייתה מגיעה כמעט תמיד. מישהו מתקרב ומחבק. אני זוכרת חום. 

בכי של כאב לב - כשחבר עזב או שחברה לא דיברה איתי. לא הייתה הבנה ופתיחות לגבי הכאב הזה ולכן הייתי בוכה בסתר. לא על יד אנשים. היו על ידי אנשים אבל לא הייתי מנוחמת בקלות. תמיד השאיפה הייתה להשאר לבד ולבכות. 

בכי של משחק שהשתבש - הנאה גדולה ואחריה כשהתסריט לא מצא חן בעיניי או כשלא הייתי מקבלת מה שאני רוצה - הייתי מאותגרת להשיג את זה בכל מחיר. בשכל, ברגש או בכח. הבכי הוא של תסכול. לא התייחסו לבכי הזה והוא נהפך לבכי של היסטריה ו'עמוק', שעכשיו אני מענישה את האחרים (את עצמי?? מה פתאום!) ולא אצא מהמצב הזה עד שאקבל את מה שרציתי. לרוב המלחמה ערכה שעות ובסוף הייתי נרדמת עם דמעות. פה אין נחמה, רק תבוסה. תבוסה וחוסר השלמה עם איבוד השליטה. שיחה בוגרת לא הייתה, לא חיבוק ולא פתח לרדת מהעץ שלי. 

 

(אבל אתה מוריד אותי מהעץ עם המדרגות הסודיות שלך. זה קסם בעיניי שאני נרגעת מהשיחה, מקבלת הזדמנות לתקן ואתה לא שונא אותי בגלל זה. 

היה לי קשה להבין שזאת השפעה שיש לך עליי ועוד יותר קשה לשחרר ולתת לך להרגיע אותי. כל פעם מחדש אני בטוחה שלא תצליח ואני לומדת כל הזמן לשחרר עוד קצת.)

 

בכי במחזוריות - אחת לחודש או פעמיים בחודש - בלבול.

מי יבין מה מציק לי? 

מה כואב לי? 

למרות שתמיד אפשר לייצר על מה לריב, על מה לבכות כדי שבסוף נשלים. משהו לא רגוע בפנים, רוצה שתרים אותי גבוה כדי להרגיש את הנחיתה והעליה לגובה שוב, אתה נהנה מזה ואני צריכה את זה כדי להיות רגועה.

לפעמים כשגם זה לא עוזר אני יודעת שאני צריכה את המכות שלי.

 

הכאב הפיזי - כמה קל להרגיע אותו עם בכי וחיבוק

לפני שבוע. שישי, 12 ביולי 2019, בשעה 06:48

בנופש מראשון

מישהי פנויה להרפתקאות?

 

 

לפני שבוע. חמישי, 11 ביולי 2019, בשעה 06:58

אבל בלי בגדים

כשחם חם בחוץ

והאיברים שתמיד נעולים משוחררים היטב

עם סטירות קטנות מהגלים

 

 

לפני 3 שבועות. שני, 1 ביולי 2019, בשעה 08:17

2 כפות

2 מזלגות

2 סכינים

2 צלחות

 

 

כיף לשטוף את הכלים האלה

אחרינו

 

לפני 3 שבועות. ראשון, 30 ביוני 2019, בשעה 07:47

אני אגיד לך בדיוק אבל בדיוק מה היה

ראינו מישהו מנסה לגנוב את הקורקינט שחנה מחוץ למקום שהיינו בו. האזעקה שלו צפצפה אבל הבעלים שלו לא ממש שמע. מה הטעם לשים אזעקה אם היא לא מחוברת אלייך? אגב, מה שגרם לי לתהות איפה נעלמו הרכבים עם האזעקות, או שזה שייך לשנות ה90?

בכל אופן. האיש הזה נכנע ולא גנב את הקורקינט שצפצף... אבל כשיצאנו וראינו את כל הקורקינטים מחנים -- אתה החלטת לגנוב גם. שלחת אסמס למישהו... או משהו כזה ועלינו על הקורקינט נוסעים מהר מהמקום. אבל פעם ראשונה שלי ואתה לוחץ עד הסוף והלב שלי יורד לתחתונים ואני בתחושה שאנחנו מתרסקים. 

אחרי כמה שניות אני מתאפסת

אתה לא ראית, אבל הייתי עם החיוך הכי גדול שיש כי אתה הגדול מביניינו עומד מאחוריי ונוהג ואני הקטנה מביניינו עומדת ובולעת רוק בין הידיים העוטפות שלך. לא יקרה לי כלום. גם אם תחליט לרסק אותי ולגרד אותי על המדרכה, אני איתך. 

אחכ כל אחד קיבל קורקינט משלו. אבל זה כבר לא משנה.

 

למה זה רומנטי? הרי זאת הצורה החרושה ביותר של רומנטיקה בתפארתה (זה ושקיעה בים עם פיקניק יין וגבינות ושמיכה משובצת), למה אני מתרגשת מזה? אני לא מרשה לעצמי להודות שזה המיס אותי. זה ברור שזה רומנטי. בכל הסרטים זה רגע רומנטי ואני לא אתמוגג מזה. ברור?

 

בקשר שלי איתך אני עדיין לא מוכנה להודות בכל הדברים שעושים לי טוב. אבל למה?

 

אתה לא תחורר לי את הלב (אולי רק תדקור טיפה) 

אתה לא תצחק עליי שזה עושה לי טוב (תצחק ממני, לא עליי) רגע... מה בעצם היותר גרוע מביניהם? ארררר חושפת שיניים

 

אני רוצה יותר להודות מולך באמיתות חדשות

שלך

 

 

לפני 3 שבועות. שישי, 28 ביוני 2019, בשעה 08:19

מתה על מגרש המשחקים הקטן שאתה תוחם לי

לפני 3 שבועות. שלישי, 25 ביוני 2019, בשעה 18:33

הוא צודק, זה נכון שאת לא סטנדרטית. ממש לא.
הוא צודק, זה גם נכון שיש לך שריטות, שיש בך מקומות בעייתים וכואבים. זה גם נכון שיש לך חסכים בדברים מסוימים. פחדים, תגובות היסטריות ועוד ועוד ועוד. אבל העניין הוא שזו את. את עמוק בפנים. את שאף אחד לא באמת ישנה. העובדה שמישהו ישים לך את השריטות האלו מול העיניים וינסה להסביר לך ש"את לא בסדר" לא באמת יעזור לו ל"תקן" אותך. לכל היותר הוא יוכל לגרום לך להסתיר ממנו חלק מהשריטות האלו, כי הם לא מוצאים חן בעיניו ואת נורא רוצה למצוא חן בעיניו. אבל הם עדיין ישארו שם וההסתרה שלהם תיעקר אותך. 

אבל זה גם נכון שיש בך המון מיוחדות וקסם והקסם והמיוחדות הזו מגיעים בדיוק ממי שאת וממה שמייחד אותך - מהערבוב של כל השריטות והפחדים, של כל החסכים והדברים הבעייתים. מהאינטליגנציה עם חוסר הביטחון, מהחסכים יחד עם הצורך העז להיות עטופה ומוגנת. מהשריטות יחד עם הרצון העז לרצות ולהתמסר ולהיות שייכת. מהטירוף הקטן להרפתקאות ופלרטוט יחד עם נאמנות של כלבלבה קטנה ומהאסטרביות המובנית שבך יחד עם הנזקקות הנואשת.

כל הביחד הזה זו את. ו"את" לא ניתנת לתיקון או שינוי, "את" חבילה. חבילה מורכבת ובעייתית לאנשים שרואים שטוח, וחבילה של קסם, אהבה ואוצרות למי שמסתכל עמוק פנימה, ומגלה שם את הוראות ההפעלה.

לפני חודש. שבת, 8 ביוני 2019, בשעה 00:51

מנסה למצוא אותך

כדי לקבל רשות...

 

 

ומנסה גם כאן

 

😖

לפני חודש. רביעי, 5 ביוני 2019, בשעה 16:55

אבא, יש אלאדין בקולנוע אולי נלך ?

אבל אבא, אפשר שלא יהיה כמו בדמבו שכל הסרט הייתי עסוקה במפשעה שלך.

לפני חודש. שני, 3 ביוני 2019, בשעה 16:27

לונה הקטנה שלי באה אתמול עם משחק קופסא חדש שהכירה ושיחקה עם חברים. 

כולה מתלהבת ועם ברק בעיניים - "אבא אני אלופה במשחק הזה" "ניצחתי את כולם" "אבא, אני אביס אותך" "אבא אני ארושש אותך".
מכיוון שאני אבא כזה טוב ומתחשב ואחרי שנתתי לה להתחנן מספיק, הסכמתי לשחק ולנצח אותה.

היא חילקה את הקלפים ואני קיבלתי את קלף הרופא (שמקבל את השכר הכי גבוה) והיא קיבלה את קלף המכונאית עם משכורת עלובה. 
אחרי כמה סיבובים כבר הייתי מפוצץ בכסף מהשכר השמן של הרופא המושחת הזה ולונה הקטנה הייתה ענייה מרודה ומדוכאת עם שכר של מכונאי במוסך הסדר עלוב, שלא גומר את החודש בלי לגנוב כמה נהגות שנסעו רוורס ועשו טעות נוספת והגיעו אליו. אחלה משחק.

ואז, הטלתי את הקוביות ונפלתי על "החלף מקצוע".  לונה הקטנה והטיפשונת שלי זרחה מאושר, מריחה שהקארמה משתנה ועוד יש לה סיכוי לנצח את אבא.

"אתה צריך להחזיר את קלף הרופא לערימה ולקחת קלף מהערימה של המקצועות", היא מסבירה לי במומחיות של המנוסה במשחק ועם חיוך גדול מרוח. "אבא, נגמרה החגיגה !"

טוב, חוקים זה חוקים ואין מה לעשות. החזרתי את הקלף לחבילה ובלי שלונה הקטנה והטיפשונת שמה לב, לקחתי את אותו הקלף שוב.
עוברים שני תורות ומגיע הזמן לקבל משכורת. "נו אבא, תראה לי איזה מקצוע עלוב קיבלת" היא מתלהבת.
אני שולף את קלף הרופא הטחון ומחייך אליה בהנאה. "אבל אבא !" "זה לא יכול להיות !" היא אומרת עם עיניים פעורות לרווחה. ואז נופל לה האסימון, "אבא, אתה רימית !" 

 

עכשיו אני שואל אתכם, אם אני זה שקובע את הכללים כאן, איך אפשר להטיל עליי כזו אשמה מופרכת ?!

(בכל מקרה, סיימתי את המשחק טחון בכסף של הרופא המושחת, טחנתי את לונה הקטנה שלי עמוק בתחת עד שהיא אמרה שהיא רואה כוכבים, והלכתי לנמנם לי במיטה הקטנה שלה כשהראש הקטן שלה מתחפר לי בחזה בנסיון לקבל קצת תשומי)