החדר של לונה

אבוש
יום הולדת 60 שמח!
עוד שנה תחתיך וזאת עוד שנה שאני אוספת חלקי פאזל על מי זה אתה. סלע קבוע חזק באדמה עם נגיעות של רכות מלטפת שדוחפת קדימה, מאתגרת ומאירה לי את הדרך. סדיסט שלא מרחם ולוקח, וזה אף פעם לא ברור לי איך אני אצלח את הסדיסט שבך עכשיו, כשאני רוצה רק להיות מסוגלת בשבילך.
עכשיו מתחבר לי שכשהיית קטן אז היית ילד פורים. ואולי המרשע שבך אהב את התחפושת שאתה יכול לשים עליך ולהיות מה שנראה, אבל בפנים מתחולל אצלך עולם שונה ומלא בטחון. מי שאתה אוחחח, כל מה שאחרים רוצים להיות ואני רק חולמת! אני בקנאה עליך ולך. אוהבת אותך מכף רגל ועד ראש ואת כל מי שאתה. אני מאחלת לך להמשיך לחוות פסגות והנאות כשכל כך הרבה אנשים לצידך אוהבים ומעריכים אותך. תמשיך להיות עם טוב טעם בפשטות שלך ובבחירות שלך, ולהנות מהחיים. שנים רבות של עשייה, בריאות ותעסוקה. מקווה שתמשיך לנצח את החיים ולהיות לי סולם, עוגן ושורשים 🩷

אוהבת אותך אבא שלי יחיד שלי יקר

אתה מתקשר אליי ויש לי הקלה עצומה. אחרי הימים האחרונים שאני חנוקה ולא יודעת אם נשארו בעולם אנשים ישרים להאמין להם. אתה מבקש ממני לא להפסיק להאמין. 

בפנים עדיין רועד לי ואני יודעת שכשנפגש ותחבק אותי, הכל אצלי ישתנה ויעשה יותר יציב. הלב יתרחב ואוכל לחזור לנשום. אני אצחיק אותך וכל הבעת הפנים שלי תשתנה. אני שואלת אותך אם נוכל להפגש השבוע כי אני ממש חייבת אלייך. אבל אתה עסוק ואומר לי שאולי בשבוע הבא. 

אני מציעה שאני אגיע לתחנת הרכבת שבה אתה תמיד אוסף אותי. ואני מסבירה לך שתמיד אני רואה אותך שם ולכן אם אני אגיע לשם אתה בטח תעבור עם האוטו שלך, גם אם לא כדי לאסוף אותי. אבל אותך זה מצחיק. אני מתעקשת שיש הגיון במה שאני אומרת, כל פעם שהגעתי לשם ראיתי אותך, אז אתה תמיד שם וגם הפעם תהיה ואתה אומר לי לנסות. אני נשארת עם חיוך והולכת ככה כל היום כי פיצחתי את השיטה.

חושבת על הפינה שלי בתוך המפשעה שלך, על החום וההגנה שיש לי שם. אתה מקבל אותי לשם כמעט תמיד! כשאני צריכה לשים עליך ראש ולבכות, או כשאני עם דמעות כי הזין שלך מזיין לי את הלוע, אני מקבלת נחמה.

אני נזכרת ביד שלך מלווה לי את הסנטר בעדינות לעבר הזין שלך, בלי הרבה מגע, כי אני יודעת מה אתה רוצה; או פותחת לי את הפה בכוח כשאני מתמהמהת, דרך שתי הלחיים. העדינות. והכוח. הכאב בלחיים כשאני לא פותחת מספיק מהר. 

הגעגועים מתפרצים בגלים. והפאניקה עולה כי אתה חסר לי כמו אויר לנשימה. ואז אתה מופיע, ומרגיע, וצוחק, אז הלב שלי מתרחב ונוזל על הקרקעית הדמיונית שבחזה שלי, ונח...

אתה עושה לי לייק ואני נכנסת לפרופיל שלך קצת... מנסה להספיג אותך אליי, אולי משהו שאני קוראת, ירגיש לי חדש ויתן לי את הנחמה שאני צריכה עכשיו...

אני עדיין יונקת מדי פעם, אבל מרגישה שאני כבר לקראת גיל ההתבגרות שבא לי לעשות דברים עם בנים. אבא מלמד אותי איך בנים יאהבו שאני אעשה להם עם הלשון והיד, וגם מלמד אותי לפשק את הרגליים כי אני צריכה לדעת איך לפשק להם. 

אבל זה לא רק זה, כי אבא מלמד אותי איך בנים אוהבים שמתנהגים. למשל להיות מנומסת ומושכת, לא לעשות כל מה שהם רוצים שאעשה. אסור לתת להם את כל מה שהם רוצים וצריך לדעת לשים גבולות. 

אבל אבא לא מרשה לי להגיד לו לא. כי הוא לא בן. הוא אבא. ולאבא שמחנך אותי, שומר עליי ורוצה בטובתי, אני לא יכולה להגיד לא. גם אם לא נעים, מביך או ממש כואב. הוא הסמכות שלי ואני שלו.

אז כשהוא מזיין לי את החור של התחת, אני פותחת את הפה גם כשהוא מכניס לי יד לגרון ונוגע עם האצבע בענבל. הוא אוהב שרפלקס ההקאה עושה לי גם רפלקס שפותח וסוגר לי את החור של התחת. וזה שנוא עליי!

אבל כמו שאמרתי, לאבא שדואג לי אני לא רוצה להגיד לאא! כי אני זקוקה לזה שהוא יהיה מרוצה ורגוע ממני. 

אני מדברת איתך בפון ואני המפטפטת. אני מתחילה לספר לך שקשה לי לכתוב בבלוג כי אני כבר לא מתרגלת יותר כתיבת מכתבים. הכל בסגנון של הודעות ווצאפ. משפטים קצרים שאני משגרת אלייך, ומביניינו אתה הוא זה שמשלים את מילות החיבור בין המשפטים. אתה נקרע מצחוק וכמה זה כיף להצחיק אותך!

אני חוזרת לדבר על דברים שקרו השבוע ביניינו. היו כמה סיפוקים קטנים, כי זכיתי לשמוע שאתה אוהב אותי, אז אני שואלת אם באמת התכוונת כשאמרת שאתה אוהב אותי? אבל אתה ממשיך אותי... "ככה", "אני אוהב אותך ככה". אני מתפרצת עליך שלא אמרת את המילה ככה ושנפלט לך אולי שאתה אוהב אותי אבל ששמעתי טוב מאוד, כי רק הפה שלי היה מלא אבל האזניים היו פתוחות לגמרי.

-"אם זה עושה לך טוב, את יכולה להמשיך להאמין בזה".

-"אררר אתה מרגיז! כמה יכאב לך להודות שאתה אוהב אותי??"

ואני לא אוהבת לכתוב דברים מתמרמרים, אבל אתה כזה קמצן במילים שמרימות את האגו ומקרבות.

אז אני משנה את הנושא, לאיך שאמרת לי שהפיג'מה שלך נראית. המון זמן שאלתי אותך מה שיגרת הבוקר שלך כדי שאוכל לדמיין בדיוק את איך שאתה נראה כשאתה קם בבוקר. אני שואלת אותך כמה זמן אתה נשאר במיטה ואם אתה מתעורר עם שעון... מה אתה לובש והאם אתה קודם הולך למקלחת או לשירותים... אני רוצה לדעת איך נראה הטקס שלך של הבוקר, כי לכל אחד יש טקס קבוע. רק שאתה עם מוח כזה גמיש שכל יום אולי אתה עושה את זה אחרת. אני מצליחה לחלץ ממך רק שאתה ישן עם פיגמת פסים.

כמו של העיראקים? 🤣 נו טוב.. לפחות משהו. ואני חושבת על זה כל הזמן וחוזרת לזה בשיחה שלנו. אני אומרת לך שאתה בטח כזה מפונק, שהנאני שלך מכבסת לך כל יום את הפיג'מת פסים ומכינה לך אותה מקופלת על המיטה. אתה שוב פעם נקרע.

כי - "נאני??"

"הכי מתאים לך... אחת שדואגת לדברים הקטנים שאין לך זמן אליהם". למרות שאתה לא מרשה לי לעשות בשבילך מלא דברים כי אתה לא זקוק לי. אתה כזה עצמאי שזה מעצבן! כל גבר זקוק מעט. אבל אתה לא! ארר.

שונאת אותך.

תזדקק אליי קצת!

אז אני שואלת אותך אם קנית 7 פיגמות זהות של פסים או שבאחת יש פסים עבים ובשנייה יש פסים לרוחב.. אתה שוב נקרע מכל הלופים שיש לי בראש. "זה מפלנל או מכותנה?"

"את באמת חושבת ש.. פסים?" אתה מחייך. ואחרי שחשבתי שהצלחתי במשהו,

אני שוב חוזרת לנקודת האפס.ית

כשאני ואתה לבד ואתה מסתכל עליי עמוק פנימה, זה מיוחד. לפעמים אנחנו מביטים בעיניים, ולפעמים שלי מושפלות כשרק אני ואתה שם יחד, וזה הזמן שלנו להיות. כשאתה נוגע בי... הגוף שלך אמיתי ורק אנחנו יודעים שזה קורה עכשיו, כל מה שתרצה לעצמך ממני. 

הערכנו את הזמן שלנו ביחד, רק אנחנו. בלי כל כוחות הציוויליזציה שמסביב. לא חשוב מה קרה ביניינו כל השבוע, אם היו דברים חיוביים או לחצים, הכל נשטף כשאנחנו יחד. אני מכניסה את היד שלי למכנס שלך... ואתה מחליט מה יקרה איתי עכשיו, אני תלויה בך. לזמן יש לוח זמנים אחר כשאני איתך.

אני לא יודעת איך להסביר את זה, כי צריך להרגיש את התחושה הזאת כדי להבין. ואני לא בטוחה שגם אתה מרגיש את השיערות סומרות והצמרמורת ברגעים האלה שאתה אומר לי שאני שלך או עושה אותי ככ קטנה לעומתך. 

יש לי סימנים לתנודות אצלך. ובאותו היום ראיתי שאתה בא לרמוס אותי. מעמיד אותי מולך מושפלת וקר לכאבים שלי. הגעת להראות לי שאתה הרבה יותר מכאיב ממה שאני מכירה בך. כל האש שלי נלקחה ונשבתה אחרי הרוח שלך. סערת שם. ואני בין הגלים שלך נושמת נשימות איטיות כדי לצוף, יודעת שזה יהיה ארוך... 

מעשה בחתול אחד שבא לפעמים כשהוא רוצה. הוא מגיע כשהוא רעב וכשהוא רוצה מגע. 

חתולים כידוע, יודעים היטב מה הם רוצים ולא ישתכנעו לעשות מה שאינו לרוחם. הם אינם בעלי אופי מרצה ואף נהנים ממשחקים שאנו מפרשים כסדיסטיים. לכן זה לא מפתיע שהחתול הזה לא שם עליי, בא מתי שהוא רוצה ויכול להיעלם לימים.

לפעמים אני קוראת לו, ואם מתאים לו הוא בא ולוקח את מה שהוא רוצה. לפעמים אני סוגרת לו את היציאה כי אני רוצה שישאר איתי קצת אחרי שסיים את דבריו. אבל אני רואה את חוסר הנוחות שלו ולכן אין לי ברירה ואני פותחת לו מייד את החלון.

היללות של חתול הבית הן דרך מניפולטיבית נרכשת ובלעדית לתקשר עם בני האדם. לכן אין פלא שכשהוא מיילל, אני מייד נמסה, גם אם אני נעלבת שהוא לא ביקר כבר שבועיים כי היה מיוחם ויצא למסעו. תמיד הבית פתוח בשבילו.

לפעמים הוא מגיע רטוב או אחרי קרב. אבל הוא לא מראה חולשה או פינוק, מטפס גבוה לקורה ומנמנם לו. מעניין מה עבר עליו, אבל אני לא אדע כי הוא לא משתף. הוא כזה אצילי. עם מבט חודר. עד שעיניו נעצמות להן. 

ובאחת הוא קם והולך. 

עד שיחזור.

הזין שלך בולט דרך המכנס. והוא סתם נח שם. עוד לא עומד. אבל נוכח. ועבה.

ואפילו שהמכנס מבד כמו של גינס, הזין שלך מצליח לבלוט דרכו.

ואני אוהבת שהכל נראה חדש אצלך.

וזה מחרמן אותי כי העיניים שלי בגובה של המפשעה שלך.

ובליטות. אני אוהבת בליטות! מכניסה את הבליטה שלך לפה. עם המכנס. בין השיניים. מלטפת איתן. בנשיכות קטנות.

מתה לקרוע ממך את הבגדים אבל אני מתאפקת. 

אתה מפשיט אותי מהמעט ומשאיר אותי לטפטף על הרצפה. טיפות בכל החדר, בכל המקומות שרדפתי אחרי הזין שלך. 

אתה רוצה לדחוף אותי לקצה. ונותן לי את קצה הזין ללקק. ודוחף את הפרצוף שלי עמוק לתוך זוג האשכים היפים שלך.

מקרב את המצלמה שלך אלייך. אתה רואה אותי. וזה כנראה יפה בשבילך. 

אני מבקשת לרכב עלייך. בקשה שאני יודעת שאתה לא תיענה לה. 

רק אתה מזיין.

אני מזויינת.

אז בא לי להתפרץ ולצרוח שתזייןכבר!כושילאמק. אבל אתה פותח את המצלמה. ושואל.

כמה אני מוכנה לשלם 😣

הספקתי אימון יוגילאטיס, סשן אצל הפזיותרפיסט ועכשיו בספא ☺️.

מה עוד ישלים את היום הזה?

4:15 - אני מתחילה להתהפך במיטה אבל רואה שעדיין חשוך בחוץ. רק מהמחשבה שאני צריכה לקום לישיבה בבוקר, אני לא ישנה טוב. המחשבות רצות, ואתה עולה לי במחשבה. איך אמרת לי שאצלך בראש אין לופים ושיש שקט. אתה יצור מופלא. 

אני חושבת על העור החלק שלך ועל הליטופים שאתמול העברתי על העור הכהה שלך ושיער הידיים המלבין. כמה שאתה סקסי. כמה יפה לך המכונית החדשה שלך. ולא כי אתה מוצלח, אלא כי אתה כישרוני ומוצלח. אבל המילה מוצלח זורקת אותי לבנות שלך, כמה היית גאה בהן כשסיפרת לי.... והקנאה היא ככמות הגאווה שלך. 

אבל למה כל האסוציאציות האלה, ולמה מחשבה רודפת מחשבה בשעה כזאת. 

צילמת אותי מריירת עם הצעצועים החדשים, שהרגישו כמו צעצועים בתוך הרגע המיוחד שאני ואתה באותו חדר סוף סוף. גם אני צעצוע שלך. צעצוע די חלשלוש. שאין לו שרירים להחזיק את המציצה שאתה אוהב, את הזיון שאתה לוקח.

אני נשברת וכמעט בוכה, מודה שאין לי יותר כוחות להמשיך. אתה מחדיר בי כוחות - "תביאי את החגורה אם אין לך כח", אבל הפעם זה לא עובד. אני קמה ומגישה לך אותה. בשום עולם לא הייתי בוחרת בחגורה על פני לענג אותך. אני יודעת שאתה מאמין לי. 

אני מצליחה לשחרר את הבכי כשהפנים שלי בתוך המזרון, כשאתה מאחוריי מזיין אותי, מצליף בי בעוצמות עולות ושואל שאלות כדי להסיט אותי מלהיעלם. ובפנים כואב לי שאני חלשה בשביל להיות פה וחור בשבילך.

רק אתה מזיין אותי, ומעט מדי. אתה בעצמך אמרת שאימון פעם בשבוע לא מספיק כדי להכנס לכושר. אבל כושר לזיון זה כושר של ספורט? ומאיפה לך כל הכושר לזיין אותי בלי לנוח? המחשבה הזאת מחרמנת אותי תוך כדי שאני עושה חישובים בראש של מספר האימונים שלך בשבוע, לעומתי. ואת מי אתה מזיין עוד. אבל אתה לא עונה לי. ורק מזכיר לי שאתה תזיין כמה שתרצה. 

העור החלק שלך והפחד מללטף אותך כמו שאני באמת רוצה, עם הלשון, כשאתה לא מחליט, זאת רק מחשבה של משהו שלא יתקיים לעולם. כי תמיד אתה נוכח, מוביל ואומר לי איך אתה רוצה אותי. רעבה לעוד.