מהרגע שהוא נכנס לבאבל הוא שם לב אליה. היא ישבה האחרונה בקצה השמאלי.
שיער שחור, אוזניות גדולות, מעיל ג׳ינס, נעלים צבאיות. הם הצליבו מבטים כשעלה למונית.
הוא התלבט איפה לשבת.
המושב בקצה השני של השורה האחרונה היה תפוס על ידי הנוסעת היחידה מלבדם, בחורה חיוורת עם שיער שטני.
אם הוא יתיישב ישר לידה כשיש 6 מושבים פנויים הוא ייצא קריפ.
הוא התמקם במעבר בשורה לפני, ונתן בה מבט זריז.
היא הייתה שקועה באפליקציית המוזיקה שלה, אז גם הוא שם אוזניות והתחיל לגלול בספוטיפיי בחשיבות.
״מה את שומעת?״
״מאיפה האוזניות? ממש רציניות״
״את גרה בשכונה?״
הכל נשמע נדוש. בטח יש לה חבר. הנהג והנוסעת הנוספת ישמעו הכל ולא יהיה לו לאן לברוח.
הוא הסתכל קדימה. מעל הנהג הבהב צג באור לבן והציג את מסלול הנסיעה. שמות הנוסעים היו כתובים בנקודה בה כל אחד יורד.
השמות שלו ושלה הופיעו יחד ליד אותה נקודה על הקו השחור האלכסוני.
היא גרה בשכונה שלו! אולי אפילו ממש לידו.
הוא יחכה שהם ירדו, ילך בכיוון שלה ויתחיל לדבר איתה. מקסימום הוא יחתוך לכיוון השני.
הוא בטח ראה אותה מליון פעם בשכונה ולא שם לב, מעניין אם היא אוהבת לשבת במקומות שהוא יושב.
התחנה התקרבה, המונית האטה. הטלפון שלו רטט עם חשבונית הנסיעה במייל, והם עצרו.
הוא לא רצה להיתקע איתה כפופים בחלל הקטן.
היא עוד ישבה, אז הוא קם וירד מהמונית.
אחריו ירדה הנוסעת השניה.
