שבת בבוקר, מכינה קפה ונזכרת בו מכין לנו קפה.
הוא, משקיע בקפה, אז אני יכולתי להשקיע במחשבות.
מה מחזיק את הקשר הזה בכלל, תהיתי.
אין לנו ילדים משותפים ואין לנו גם רצון להביא עוד.
אין לנו בתים משותפים וגם אין לנו רצון בכך.
הרכוש היחידי שיש לו אצלי בדירה זה מברשת שיניים ואולי חולצה.
כל אחד מאיתנו יכול להחליט תוך דקה,
שלא מתאים לו, לקחת את מברשת השיניים ולהגיד שלום ותודה.
אז מה מחזיק פרק ב' שוב עלתה בי המחשבה -
כי הכנת הקפה התארכה.
אנחנו גדלות/ים מגיל צעיר בהתניה תרבותית וחברתית להכיר גבר/אישה למטרה מאוד ברורה, להקים משפחה. זהו מצפן החיפוש שלנו.
ואז את מקימה אחת שכזאת ואז בכאב מפרקת את החבילה, מודה לפרק א' ורוצה להמשיך לפרק הבא.
ואת חוזרת לשוק בתחושה מוזרה שמה מחזיק בכלל קשר שאין לו מטרה ברורה?
קשר שאין לו "קביים" שיחזיקו וידביקו אותו,
כמו זאטוטים מתוקים, או וילה בפרברים.
זה מרגיש שחיבור שכזה הוא רופף ושברירי ואפשר לוותר עליו בכל רגע שנשבר לו או לי.
הקפה כבר נמזג ובאוויר התחילה ארומה נעימה ואז עלתה בי התובנה...
שרגע זה יכול להיות בדיוק ההפך!
שקשר שאין לו "מחזיקים חיצוניים",
יכול להיות חזק בעשרות מונים!
כי החיבור צריך להיות כל כך עמוק וחזק וללא תירוצים מאולצים.
החוזק והבטחון של הקשר הזה חייב לבוא מתוך עומק של אהבה אמיתית, נטולת התניות תרבותיות או חברתיות. חיבור לב אמיתי.
חיבור שכזה, שכל יום שנינו בוחרים אותו מחדש מתוך רצון טהור הדדי.
אני בוחרת בך ואתה בוחר בי
ואין שום דבר שבוחר עבורינו מתוך מקור חיצוני.
חיבור אמיתי אי אפשר להחליט,
אפשר להרגיש.
אפשר להרגיש אותו רק אחרי שהרגשתי איך הגוף שלי נע כשאני לצידו,
רק אחרי שהרגשתי אם החושים שלי מתעוררים כשאני לידו,
רק אחרי שהרגשתי איזה פרפרון מנפנף בכנפיים כשאני מביטה לו בעיניים,
רק אחרי שהרגשתי אם הלב שלי פועם מהר יותר כשהוא בסביבה,
או הפוך.. שכשהוא מחייך אני מחסירה פעימה.