|
|
|
"השכחת
איך לא לעשות דבר ?
לצפות בטבע שאינו עושה,
בשוליהם של עלים, בפרוות החתולים,
בצורות העננים, בדממת הלבנה ?
השכחת כיצד להאזין למוסיקה של הרוח
ולנשימתך הרכה,
הממוססת את המפריד בין פנים לחוץ?
השכחת
שנפשך הטרודה עודה מאוהבת בכוכבים
ומבחינה בכאב מאחורי עיני הזולת ?
התוכל למחול ולאהוב את עצמך
שהרי אינך אלא מי שאתה
כמו כל זר שתפגוש בדרכך ? "
סטיבן פולדר - ערות
הכרנו במקרה ופיתחנו דו שיח נחמד ומעניין על עצמנו.
כבר מההתחלה היה חשוב לה להגיד שהיא נשואה ולי היה חשוב שאיני מעוניין בדבר מלבד שיחה חברית.
עבר יום, ועוד יום, דברנו יותר.
הצחקתי אותה, היא נהנת להקשיב לשטויות שלי, לעצבים שלי, לפרספקטיבה הכוללת והמוכללת שלי.
ואני נהנתי שהיא שם.
דברנו יותר, התקרבנו יותר.
ופתאום הייתה לה נשיקה שנולדה.
הסכמנו לא לדבר על זה ולהמשיך לדבר כרגיל.
הריי היא באמת נשואה באושר ואני לא מעוניין להתאהב במשהי נשואה.
המשכנו לדבר ולהפגש והעיקר, להתקרב.
הרגשנו שזה לא בסדר ודאגנו לומר זאת אחד לשניה תמיד.
היא אמרה שאני טעות, טעות שעושה לה טוב.
ואני לא הייתי מוכן להרוס לה זוגיות שדואגת לה בצורה שמגיע לה.
וכמובן שבעלה, מבחינתה; גבר ילדותה האהוב, זה בהחלט לא מגיע לו שנינו הסכמנו על כך.
והיא באמת אוהבת אותו, ובעיקר דואגת להגיד שאותי לא.
כדי שיהיה לשנינו קל, או שאולי זה נכון.
אך בכל פעם שרציתי להפסיק את הקשר לטובתה המלאה, וכנראה, האמת, יותר בשבילי.
היא דאגה לשלוח הודעה של געגוע, ואני ללא התאפקות, מגיב בסמיילי אופייני.
באחד הימים נפגשנו ונהנו יחדיו.
והרגשנו רע הרגשנו טוב, הרגשנו שנאה לעצמנו.
אבל מספיק חיבוק אחד כדי להעלים את הכל.
היינו לאחר יום מאוד ארוך.. עייפים.
הייתי ממש רעב, הייתי ממש מותש,
היא הייתה צריכה לחזור לביתה, בעלה; איש משכמו ומעלה, מחכה לה.
ולי? לי היה משחק של ליגת האלופות להזמין מה לאכול ובקבוק בירה במקרר.
אחריי יום מתיש של התקרבות התרחקות, התקרבות והתרחקות.
רגע לפני שנפרדנו כאשר ראיתי את ההרגשה הרעה שהכתה בה, ושהקשר הזה יפגע בכולנו, בבעלה, בי, ובעיקר בה.
הבנתי שצריך לעשות מעשה.
בעודנו עומדים יחדיו ומדברים רגע לפני שאנו נפרדים, הייתה שתיקה ארוכה ...
חשבתי על..
פיצה.
הייתי ממש רעב, ועוד שניה מתחיל המשחק..
עמדתי מולה מותש ממחשבות,
ואחרי יום של התחבטויות עם עצמי.
היא הסתכלה בי בעינייה הנוצצות מלאות אהבה ותסכול.
והדבר היחיד שהייתי מסוגל לומר ...
"אחד מאיתנו צריך להיות בוגר יותר, וכנראה שזה אני."
הלכתי לביתי מבלי להביט לאחור .
למחרת בבוקר היא כבר שלחה לי הודעה;
"אני לא מפסיקה לחשוב עלייך, ואני מתגעגעת לנשיקות שלך."
ואני ??! כמו מטומטם שלחתי סמיילי אופייני.
בראשי יש אינספור מחשבות,
אינספור חלומות, אינספור זיכרונות.
הכל מתעתע, גופי רוטט מרעד..
אין לי אוויר בריאות, הלב והראש שונים ומנוגדים.
האם הבדידות הזאת דימיונית או אמיתית ?
אני רוצה לצעוק, "יא בני זונות ,
העולם המתעתע שייצרתם מלא באשליות" .
לא משנה כמה פעמים אני נעמד שוב על הרגלים.
נופל חזרה, כמו גוזל שהעולם גזר לו את הכנפיים.
הדיפרסייה האימתנית מאיימת לחסל אותי.
עמוק בפנים אני מרגיש שמעולם לא חייתי.
אני מוציא הכל על הנייר, ובראשי שם לעצמי כדור בראש.
אני אגלגל עוד ג'וינט, אסחוב עוד יום, וכשאסיים אני אפרוש.
היה שם רגע.
שהוא הגיע לפני במבט שלא הצלחתי לנחש.
ביקשתי ממנו שיתאר מה הוא מרגיש אל מול תמונות חיי.
ובהכי פשטות על כל תמונה נתן מילה.
בדידות, בדידות,
אושר רגעי,
עצבות, ערך עצמי,
תקוות שווא, רגע של חשכות,
הכרת דמות, שקוע בגלות,
ניסיון חברי בעולם דמיוני,
כאב, תקווה, חוסר הבנה,
חוטא, מזוהם, חסר אמונה .
בעצמך..
ההרגשה שאתה לא שייך ולא רצוי,
שאנשים לא מבינים איך הראש המקולקל שלך עובד.
הם לא רוצים חלק מסובך ומכאיב כמו הנפש שלך בחיים שלהם..
מי ירצה דבר כזה?
לפעמים אני לא מבין את עצמי.
אני הכל וכלום ביחד.
אני חזק ומאוד חלש.
אני חושך שלם שאיי שם איפשהו.. יש גם נקודה קטנה של אור.
ואור טהור.
הבדידות שלי תלחם עד הסוף המר.
היא תקרע אותי לגזרים,
תשסף את עורי מבפנים.
היא תייבש לי את הלב מחום.
התחושה היומיומית של חוסר הביטחון וההצללה של עצמך בין הכל, וכולם.
הלחימה אינטסיבית, מפרחת ומייגעת עד כדי הפרעות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות שמשנות תודעה ותפיסה, עיוותים בגוף, היקצוצים במוח.
אתה מרגיש את זה.
תשישיות היא השלב המתסכל הזה, שאתה פשוט חסר מוטיבציה, רצון, וכל כוח..נפשי..מנטלי..פיזי..
הבדידות.. היא שם, האמא האבא החברים, המלאכים השדים, הכלבים החתולים , החתולים שלי, מקום העבודה, הרגע הקודם, הרגע הבא,
בכל מקום בכל נשימה.
היא שם רוצה אותך לעצמה.
