הכרנו במקרה ופיתחנו דו שיח נחמד ומעניין על עצמנו.
כבר מההתחלה היה חשוב לה להגיד שהיא נשואה ולי היה חשוב שאיני מעוניין בדבר מלבד שיחה חברית.
עבר יום, ועוד יום, דברנו יותר.
הצחקתי אותה, היא נהנת להקשיב לשטויות שלי, לעצבים שלי, לפרספקטיבה הכוללת והמוכללת שלי.
ואני נהנתי שהיא שם.
דברנו יותר, התקרבנו יותר.
ופתאום הייתה לה נשיקה שנולדה.
הסכמנו לא לדבר על זה ולהמשיך לדבר כרגיל.
הריי היא באמת נשואה באושר ואני לא מעוניין להתאהב במשהי נשואה.
המשכנו לדבר ולהפגש והעיקר, להתקרב.
הרגשנו שזה לא בסדר ודאגנו לומר זאת אחד לשניה תמיד.
היא אמרה שאני טעות, טעות שעושה לה טוב.
ואני לא הייתי מוכן להרוס לה זוגיות שדואגת לה בצורה שמגיע לה.
וכמובן שבעלה, מבחינתה; גבר ילדותה האהוב, זה בהחלט לא מגיע לו שנינו הסכמנו על כך.
והיא באמת אוהבת אותו, ובעיקר דואגת להגיד שאותי לא.
כדי שיהיה לשנינו קל, או שאולי זה נכון.
אך בכל פעם שרציתי להפסיק את הקשר לטובתה המלאה, וכנראה, האמת, יותר בשבילי.
היא דאגה לשלוח הודעה של געגוע, ואני ללא התאפקות, מגיב בסמיילי אופייני.
באחד הימים נפגשנו ונהנו יחדיו.
והרגשנו רע הרגשנו טוב, הרגשנו שנאה לעצמנו.
אבל מספיק חיבוק אחד כדי להעלים את הכל.
היינו לאחר יום מאוד ארוך.. עייפים.
הייתי ממש רעב, הייתי ממש מותש,
היא הייתה צריכה לחזור לביתה, בעלה; איש משכמו ומעלה, מחכה לה.
ולי? לי היה משחק של ליגת האלופות להזמין מה לאכול ובקבוק בירה במקרר.
אחריי יום מתיש של התקרבות התרחקות, התקרבות והתרחקות.
רגע לפני שנפרדנו כאשר ראיתי את ההרגשה הרעה שהכתה בה, ושהקשר הזה יפגע בכולנו, בבעלה, בי, ובעיקר בה.
הבנתי שצריך לעשות מעשה.
בעודנו עומדים יחדיו ומדברים רגע לפני שאנו נפרדים, הייתה שתיקה ארוכה ...
חשבתי על..
פיצה.
הייתי ממש רעב, ועוד שניה מתחיל המשחק..
עמדתי מולה מותש ממחשבות,
ואחרי יום של התחבטויות עם עצמי.
היא הסתכלה בי בעינייה הנוצצות מלאות אהבה ותסכול.
והדבר היחיד שהייתי מסוגל לומר ...
"אחד מאיתנו צריך להיות בוגר יותר, וכנראה שזה אני."
הלכתי לביתי מבלי להביט לאחור .
למחרת בבוקר היא כבר שלחה לי הודעה;
"אני לא מפסיקה לחשוב עלייך, ואני מתגעגעת לנשיקות שלך."
ואני ??! כמו מטומטם שלחתי סמיילי אופייני.