רחשי הלב

אתה יודע, כל התקופה שלנו יחד לא נגעתי בעצמי. אפילו פעם אחת.

לא הייתי זקוקה לזה

כי מילאת לי כל חור בגוף

ובלב

ואז עזבת ועכשיו שיטפון.

לא חשבתי שמחוץ למקום הזה, ב"עולם האמיתי", 

אצליח להכיר מישהו שכל כך יבין אותי.

מישהו שאוכל לספר לו את אל הסודות שלי, את כל הרצונות שלי, את כל החשקים, בידיעה מוחלטת ובלתי מובנת שהוא יבין הכל. 

לא יבהל

לא ישפוט

אם כבר, ההיפך. הוא בדיוק כמוני.

יגלה לי גם הוא

את כל הסודות

את כל הסטיות

מישהו שיידע להכאיב וללטף, לחנוק ולחבק

מישהו שיכנס אליי

מקדימה

ומאחורה

ובעיקר ללב

הוא נכנס וליטף והצחיק והציק וצעק ולחש ואהב

ואז הוא הלך.

אחרי השנצ אני נשארת במיטה לאונן במקום לקום ולהכין לעצמי אוכל.

עכשיו הרעב נותן את אותותיו

גם מהבטן

וגם מה...

אחרי חודשיים של שקט מצידך נשברתי ושלחתי הודעה.

זה קצת מצחיק כי היו תקופות ששקט ממך זה כל מה שרציתי. שתעזוב אותי בשקט. שתבין שאני לא רוצה סתם להזדיין איתך, אני אוהבת אותך באמת.

זה קצת מצחיק כי שנה שלמה שלא יצאת לי מהראש ומהלב למרות שמההתחלה לא באמת רצית להיכנס. לשניהם. האמת שכן רצית להיכנס לי לתחת אבל לא הסכמתי כי כאב.
מסתבר שהרבה יותר כואב לשאת אותך במחשבות.

זה קצת מצחיק כי למרות שלא היינו ביחד- כמו שטרחת להזכיר לי שוב ושוב- אתה הגבר שזיין אותי הכי הרבה פעמים ועדיין לא הספיק לי. רציתי אותך במגרש המשחקים הפרטי שלנו בוקר וערב, עומד מאחורי ומצדדי מלפני ומתחתי, אבל במקום זה נשארנו לשחק מחבואים במשחק שלא נגמר כמו שני ילדים.

זה קצת מצחיק שכמות הגברים שהזדיינתי איתם אחריך היא כפולה מאלו שהיו שם לפניך. כאילו עושה הכל כדי לנקות אותך ממני, למצוא לך תחליף ראוי יותר, הרבה יותר.
כנראה שעדיין לא מצאתי, כי אתמול לפני שהוא הגיע לעשות אותי על השיש במטבח כמו שהבטיח, נשברתי ושלחתי לך הודעה.
אולי תגיד שתבוא ולא אצטרך למלא את עצמי במישהו שהוא לא אתה.

זה קצת מצחיק כמה שזה עצוב. ועלוב.

מרגש.

הרבה זמן רציתי פלטפורמה אנונימית.

להקיא הכל החוצה

מי שאני חושבת שאני,

מי שאני רוצה להיות,

מי שאני באמת.

בלי שיפוטיות. בלי מסיכות. בלי לחשוב מה יחשבו.