|
|
|
מאמרים על גסלייטינג, רובם ככולם עוסקים בנשים בלבד כקורבנות, ולגברים כגסלייטקים. אבל לא. יש מקרים הפוכים שבהם גברים נפגעים. אינני מקל ראש ואינני עוסק בסטטיסטיקה. משום שכשאתה הנפגע, עבורך הסטטיסטיקה היא 100%. אני יכול לספר לכם שזה עובד.
יש בתוכי רחם מתבקע
שאת מתעקשת שוב ושוב להתאכלס בו
שולחת גרורות אל צווארי העייף
זרזיפי רוק
הבל נשימה.
יד חונקת נפרשת אלי
מנפצת אותי אל התקרה.
למה להישאר בכלוב. אחת!
...שאני סתם משלה את עצמי. אין לי באמת מה לחפש בכלוב, ולא מפני שאני אנין טעם או משהו כזה. ההפך הגמור.
עוד לפני שהתחלנו לדבר על גיל, אני שוב ושוב נתקל ברשימות מכולת של דרישות סף בלתי אפשריות מבחינתי, ואם מכניסים את מרכיב הגיל, בשלב מסוים הן כמעט לא מציאותיות, ואני לא יכול לענות על כל הסט. ולא שאני לא מבין. אני מבין לגמרי ומקבל. אני גם מקבל את עובדת הפער קיים מן הסתם בין שורות כתובות באינטרנט לבין קרבה בלתי אמצעית, דבר שיכול להטעות. כמו שכתבתי בפוסט קודם: כמו להגיש קורות לחיים לראיון עבודה. בסופו של דבר, מעסיקים פוטנציאליים מחליטים החלטה ראשונה (ובדרך כלל אחרונה) לפי שתיים-שלוש שורות, ולא יורדים לעומק, או לא קוראים עד הסוף (ע"ע שולטות שדורשות לקרוא את הבלוג שלהן כתנאי. אני רק שאלה: אפשר מבחן אמריקאי?)
ואולי סימן השאלה הציני בסוף הפסקה הקודמת מצביע על קושי נוסף: מאחר שהגעתי לעולם הזה בגיל מאוחר יחסית, אני לא משחק לפי הסטנדרט המצופה ביחסי שליטה. כלומר, לא "מתנהג" כפי שאני צריך להתנהג לפי תפקיד זה או אחר. אז יש לי חדשות: מהבחינה הזו, אני שני בני אדם שונים. כשאני יושב ומלהג במחשב או משוחח, זה אני ההוא, זה מהחיים, משיחות חולין, פגישות אקראיות וישיבה על כוס בירה (אני בדרך כלל מתחיל מליטר, אגב). אז ביחסים הבין-אישיים אני, איך נגיד את זה, פשוט לא.
אבל כשמגיע הזמן למלא את התפקיד, כלומר פנים אל פנים או כל איבר אחר, אני עושה את זה עם כל הלב, והופך להיות הצד האחר שלי, ההוא מיחסי שליטה, ומסוגל ללכת רחוק ובכיף, רחוק יותר ממה שכתוב בפרופיל ובבלוג שלי. המפגש הבדס"מי הראשון שלי אי-פעם היה עם מישהי מנוסה מאד כבר אז, שהסבירה לי דבר בסיסי: קולר על הצוואר משנה את המצב הנפשי. תיקחו את הבנאדם הכי ונילי סביר ממוצע ותשימו לו קולר, הוא הופך לנשלט גמור. וזה קולר כמשל, עוד לפני שהכנסנו אזיקים וסטרפון או כל אביזר אחר.
אז מובן שהאינפו שלי בכלוב עלול להיראות לא מספק כי אני לא דובר לגמרי את השפה הבדס"מית, אבל You ain't see nothin' yet, ואני לא אשנה את זה רק כד למצוא חן. זה פשוט לא אני, והאני הזה מתחלף באני אחר כשצריך.
ואני גם לא אלהג לכם כאן סיפורי פנטזיות ותמונות על קשירות ומציצות והצלפות לחרמן אתכן/ם ולהקפיץ את הבלוג שלי כדי שתשימו לב אלי.
ואם חלק מהמשחק זה ששולטות לא פונות ביוזמתן לנשלטים, אלא מחלקות הוראות באינפו שלהן וממתינות לפניות שיענו על הציפיות, אז לא. כאן נוח לי שתהיי אישה, בגובה העיניים. כשנחליט לממש תפקידים, אז סבבה לגמרי. ומעולם לא הכחשתי שיש לי מה לעבוד על עצמי.
ושיהיה סופ"ש מלבב לכולכן/ם (ודרך אגב, אני פרו-פמיניזם לגמרי, ודובר לא רע את השפה הפמיניסטית בעקבות לימודי פמיניזם באוניברסיטה...)
בשר ודם ראיתיך
ניצבת עליי
עולה ויורדת בסולמות הגוף
ראשך בשמיים,
רק עיניי עוד הוגות מלאכים
על מקלעת בטנך.
ככה, מרוכזת כאילו הייתי
בחינת בגרות במתמטיקה
ננעצת לתוכי, מפרפר תחתייך כמו מוות מחושמל.
כמה אני יפה, דרשת לדעת
ראיתי את הסדינים עולים מבין רגלייך וכולם היו בנייך
ואני רק רציתי לבוא אל הרטוב המושלם הזה ועניתי
באין נשימה
את מטרידה כמו בת-בלי-בית
(עשר שקל אני צריכה להגיע לגבעתיים)
ויפה כמו השכול.
תגידי מה את רוצה ממני מה
תחייך החיים יפים כאילו אנשים
מקבלים הודעה מאיזה אלוה אלקטרוני מטומטם
שלא ימותו לעולם. כי מי זה
הילד הזה שהלך לגן וצייר ציורים שאפשר למות וגם
הלך לבית ספר ועשה קולות בזמן הצפירות וכולם הסתובבו.
ותמיד הפסדתי בתחרויות המי יצחק קודם.
מאז אני פוחד לצחוק.
מה בסך הכל ביקשתי עכשיו? לעמוד עירום
בכיכר העיר ולקבל מלקות ואם
יכבו את האור על הבמה
תוכלי לראות שאני זוהר בחושך.
אז אולי תשתקי וסופסוף נוכל להזדיין מתחת לגרדום
וכולם יסתובבו לראות מי עושה קולות כמו אז בצפירות.
הצוקים רואים אותי ומרימים גבה.
ראשיהם מלאי האדום האדום הזה
נאנחים אנחות של
מדבר.
נוכח.
נסתר.
אפשר שאניח דעתי
ואתמודד ראשית עם החולות.
להתפורר, גם זה לחיות.
כמה אכזריות יש בקיפול כביסה יומיומי.
אני הופך והופך והכל אותו דבר
פרוש על המיטה כמו שדה חמניות, אבל הפוך:
נמלט מהשמש, מהחום, מתפזר כמו גרעינים.
כמה אכזריות יש במוות המבושש לבוא. מתי תבואי? אל תבואי.
המוות מתאכזר אלי כמו כביסה ונמאס לי
להיות פרוש מבלי לישון. כמו לחכות.
צאי, דיבוק, צאי!
