הגלגול

לפעמים נהגת לומר איזה איש אתה.

היית מוציאה אותי לטיולי ערבית ברצועת עור מהודקת עד זוב

ולא דיברנו עד שוב

רק הכלבים שקשקו בדיסקיות שמותיהם האנושיים

אבל הכל נראה כל כך הגיוני.

עכשיו כשאני נזכר בזה

מעולם לא הייתי איש

ואת לא היית מסכימה.

אל תלכי

לא עכשיו

אל תחשבי שאני אשכח או אתחשב

כי מה שארוך לך קצר לי

בואי נעמוד באמצע הכביש ונמתח את הסדין שייקרע

כאילו המקום בעיר מספיק לשנינו.

תעשי כבר תאונה

תתנגשי בעץ או בעמוד או בבית מגורים ישן

תצעקי כבר:

די עם הכאב הזה

אני זוכר

היה חשוך ורועש ולא הצלחתי לישון

השכנה מעבר לקיר הורידה את המים

בצד השני מישהו קם וחרק במטבח

(לא הבנתי אם אלה היו חריקות או חרקים איזה סיוט זה היה)

אז הלכתי ובאתי יצאתי ונכנסתי וטרקתי דלתות

והשוטרים דפקו אצל השכנה ואמרו כן שמענו רעש את התקשרת? אפשר קפה?

דווקא בחושך הרגשתי חי הרגשתי חיה הרגשתי חיה רעה הרגשתי חיה פצועה

כמו אז שאמרת תגיד לי שאני יפה

ואני נפתחתי מתחתייך ואמרתי

אני אוהב שאת מזיינת אותי ככה

לא כמו השכנה והשוטרים

איך, כשהייתי עירום, לא סיפרתי לך. וכש

ליפפת את פרקי ידי בצעיפים חדים

לא סיפרתי לך. וגם כש

קלרת את צווארי והייתי מופתע

לא סיפרתי לך שלפני שנים ראיתי את שניכם מהחלון שלי כשהייתם נערה ונער ואת התפשטת והנער ראה את הפטמות שלך הולכות ומתרחבות הולכות ותופחות הולכות ומתרחקות הכי רחוק מהלב והיה בוכה ואני דילגתי בין השדיים שלך לדמעות שלו כמו צופה במשחק טניס לבן ונדרתי לא לספר לך.

עכשיו הכל.

בנשימה אחת.

אני זוכר, שלא הבנת למה

הים לא שותק מעלינו, והייתי

בועט אותך מהמיטה אחרי שנרדמתי.

את הרי לא חולמת. לעולם לא תביני.

ואני בבטן הדג כבר שלושה לילות  ברציפות,

שלושה לילות אני מוצף מים.

אבל

זכרי את הנבואה:

עוד ארבעים יום העיר שלך נהפכת.

+=+=+=+=+=+=+=+=

נראה לי שאלברט איינשטיין חשב עלי כשהגה את ההגדרה לאי שפיות: לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. כי אחרת, אי אפשר להסביר למה אני שוב כאן.

די, אני אומר לך,

די כבר. זו המלחמה האחרונה

גם אם את חושבת שלא.

בשש אחרי המלחמה, איש קטן בעירייה

ידליק את פנסי הרחוב ויחייך לעצמו בסיפוק.

לא אכפת לו שהרחובות ריקים

כי מלחמות הורגות גם באור

והוא הרי צריך להתפרנס.

ראי איך בתריסים המבוהלים

שריגי התיל צומחים כאילו כלום

אבל אני רק רוצה להיות במקום אחר

ושיזדיינו המלחמות.

הסתכלי סביבך. שימי לב:

את שותפה לסוד גדול ונורא.

אישה שמנה בעירום מלא

עולה מן הים ומתבוננת בי.

נוכחותי מביכה אותה, אז היא מתעטפת

במגבת עם סוסוני ים צבעוניים.

דחף לא ברור להתכסות

עולה גם בי, ואני מזנק אל המים.

כשאני יוצא אותם

היא עומדת בגבה אלי ובידה זר פרחים.

גבר זר ניגש וקונה אותם ממנה.

היא מסתובבת אלי,

פורשת לעברי את ידיה הריקות

והשדיים שלה הם מצופים עטורי אצות.

סוסוני הים נעלמו. גם הגבר ההוא.

הנחת המוצא שלי היא שלרוב השולטות והשולטים כאן אין בעיה טכנית להשיג מהיום למחר שותפים לסדרת משחקי בדס"מ, ולהפך: נשלטים/סאבים (נשים וגברים גם יחד) תמיד ימצאו מי שיצליף ויחדור, אבל מה אז? אני תוהה היכן הגבול (אם יש כזה) בין אתר שבו משיגים סידור עבודה, לבין אתר הכרויות. אני לגמרי מבין גם את הגבלות הגיל הנדרשות חדשות לבקרים, כי גם בסידור עבודה טכני שני הצדדים (או יותר) צריכים רמה מסוימת של מכנים משותפים לשם הדדיות. אני, למשל, לא רואה את עצמי חי בשלום בקשר בדס"מי עם צעירה בשנות העשרים. ברור שכגבר זה יחמיא לי, אבל בכל זאת, יש גבול.

אקח את זה הלאה: אני לגמרי הטרוסקסואל. סטרייט, יענו. אבל באופן די מוזר, רואה את עצמי מסתדר גם בשלישיה בדס"מית עם אישה וגבר, כולל חדירות (לא, עוד לא הייתה לי חוויה כזו), אבל לא רואה את עצמי עם שתי נשים, כי זה (לתחושתי) יעשה אותי סמרטוט. מעורבות עם גבר בשלישיה, לעומת זאת, תביא ממד של הדדיות, של עמדת כוח, ולצד זאת, זה יזכיר שהקטע של סקס בדס"מי הוא בסך משחק. משחק תפקידים, אם תרצו. אבל אז, מה בין סידור עבודה לאינטימיות רגשית? יותר מכך, מה זה אומר עלי מבחינת מי שיקרא וינסה להכיר אותי בין המילים? הבעיה כאן היא שמי שיקרא את המילים שלי, ישפוט אותי רק לפי הכתוב, ומבחינתו, זו התגלמות האדם שבי, כי אם אני מוכן לשלישיה, האם פירוש הדבר הוא שאני לא מסוגל לקשר זוגי הטרוסקסואלי אינטימי, או לא מעוניין בקשר כזה? מבחינתי התשובה היא שלילית. אני גבר של אישה אחת ומבטיח נאמנות ויושר למי שתהיה ראויה להם, ובקשר כזה אין מקום לרעש בצורת צד שלישי, ובשתי מילים: נגמרו המשחקים. אני לגמרי רואה את עצמי מחויב לקשר עם אישה אחת. ברור, ולא אסתיר, שאני בהחלט רואה את הבדס"מ, הקשירות, ההצלפות והחדירה, כמרכזיים בסקס שלנו, עם מוסכמות של יחסי שליטה הדדיים.

אז מה? הכל זה משחקים? כבר ראיתי כאן חברי כלוב שבצורה זו או אחרת משקפים תסכול מסוים מכך שלאורך זמן הם לא מקיימים קשר קבוע, רגשי ובדס"מי כאחד. אבל אני לא מכיר אותם מספיק כדי לטעון לזכותם או לחובתם. מה שאומר, שאנחנו עושים מיון התחלתי על סמך מילה כתובה, ויורדים לפרטים שלעיתים באופן אבסורדי, דווקא הפרטים השוליים מבחינת הכותב/ת, הופכים לעיקריים אצל הקורא/ת, וזה מטעה. מאד.

ובסופו של דבר, אם לחזור לתחילת דברי. שליטה לא יכולה להיגמר בתפקידים טכניים. כלומר, היא יכולה להיות כזו אם שני הצדדים מסכימים מראש. מה שקוראים "סשן", אבל אז, שניהם שוללים מראש את הההיבט הרגשי, או לפחות נמנעים מהתמודדות רגשית. אני יכול לשפוט רק את עצמי, אבל לעולם לא אסתפק בלשפוט אחרים רק לפי המילה הכתובה. הדבר די דומה להגשת קורות חיים לראיון עבודה: קוראים שורה או שתיים ומחליטים על סמך מילים בודדות ותו לא. אבל אולי מי שקורא מחמיץ בדיוק את מה שחיפש? הרי לא כולם נחנו בכישרון הכתיבה המשכנעת. אם אנחנו מביעים תסכול וחוסר יכולת לקיים קשר בדס"מי קבוע, זו בעצם שאלת האיזון בין המעשה לרגש ולפנטזיה. אין לי ספק שהמעשה הבדס"מים יכול להיות מרכזי, אבל ללא קשר רגשי אינטימי, אפילו קליל למדי, הוא לא יתקיים לאורך זמן. הוא יישאר טכני לגמרי, וגם זה בסדר, אם רוצים.

ועוד לא דיברנו על סוגיית האסתטיקה.

ונעבור לחלק הפואטי כהמשך לשלושת הפוסטים הקודמים שלי, כי אני מביא איתי ממדים שהם מעבר לרצון בסקס בדס"מי:

=+=+=+=+=+=+=+=+=+=+=+=+

אישה שמנה בעירום מלא

עולה מן הים ומתבוננת בי .

נוכחותי מביכה אותה, אז היא מתעטפת

במגבת עם סוסוני ים צבעוניים.

דחף לא ברור להתכסות

עולה גם בי, ואני מזנק אל המים.

כשאני יוצא אותם

היא עומדת בגבה אלי ובידה זר פרחים .

גבר זר ניגש וקונה אותם ממנה.

היא מסתובבת אלי,

פורשת לעברי את ידיה הריקות

והשדיים שלה הם מצופים עטורי אצות.

סוסוני הים נעלמו. גם הגבר ההוא.

שברי זכוכית שנפלו מאיתנו

נחים כעת שלווים על הסדין,

ורק תנועותינו חורקות מעליהם

במין חוסר נוחות.

אם השברים היו ילדים,

היו דורשים העלאה בדמי הכיס,

פיצוי על השבר הגדול

כי בזמנים רופפים כאלה,

ההיגיון נופל בין הכיסאות.

+=+=+=+=+=+

עלתה במוחי מחשבה שהכמיהה שלי להשלים את התיקון, היא בעצם די אינפנטילית לגילי.  בחייך, תהיה הגיוני, אני אומר לעצמי, ועצמי עונה לי: עזוב. בוא נתפרע, כי מה כבר יכול לקרות כאן.

את תמיד מתעקשת
להחליף מצעים
מיד אחרי שאנחנו

גומרים.
כאילו אני מביא
חולי למיטה הזאת.

אני רוצה לפרוק מטענים שליליים
על סיפונך הגאה
אבל את -
כאילו הירכתיים מפחידות אותך.
כשהן שלי.

פנייך עמוסי חרדה ובדידות ;
פוערת פה פתאומי ונדיר,
מתנשפת כמו אחרי מדרגות.

לעולם לא מדלגת.
תמיד מדרגה אחרי מדרגה

לאט, כמו שאת מגרדת תחתיות של ספלים.

+=+=+=+=+

בשולי הדברים, קראתי את הפוסט הקודם שלי, ודי הזדעזעתי מעצמי. הייתי יכול למחוק אותו, אבל אז הייתי יוצא שקרן, לפחות בעיני עצמי. אז נכון ששעות לא טובות עוברות עלי, אבל אין לי שום כוונה להעניש את עצמי או לסגור חשבון כלשהו עם העבר. אני מתמסר לשליטה בכיף, אבל מתוך עמדה של הכרה. הציפייה שלי לתיקון לא אומרת שאניח לשולטת לעשות ממני סמרטוט רצפה או שטיח. פשוט לא. אני לא כזה. סבבה? סבבה. סגור.