אני יודעת שאת עייפה.
לא רק מהיום שעבר, אלא מהלב שלך —
שהרגיש קצת יותר מדי,
ושניסה להחזיק את כולם,
גם כשבקושי החזיק את עצמו.
זה בסדר.
זה לא הופך אותך לפחות חזקה —
זה רק אומר שאת אנושית,
ושאת נותנת מקום לרגש.
היום אולי לא הכל הסתדר.
אולי לא היית מי שציפית להיות.
אבל הסתכלי עלייך —
היית אמיצה.
המשכת להרגיש.
לא כיבית את הלב.
וזה, אהובה, לא מובן מאליו.
אם מישהי הייתה יושבת מולך עכשיו,
עצובה כמוך,
היית עוטפת אותה בלי לשפוט.
אז נסי לעטוף גם את עצמך.
בלי “צריך”, בלי “אבל”,
רק אהבה.
רק שהות.
את לא לבד.
גם בלילה הזה.
ואם הבוקר מרגיש רחוק מדי,
אם השקט של הלילה לוחץ במקום לחבק —
תזכרי, יש דברים שמבשילים דווקא כשלא רואים.
גם תקווה לפעמים צומחת מתוך החושך.
אז תני לעצמך לנוח, לא להילחם.
לא כל רגע חייב להיות מלא עשייה.
לפעמים ההחלמה הכי עמוקה
מתרחשת דווקא כשאת פשוט… נושמת.
מותר לך להניח הכול לרגע,
ולהיות רק את.
לא אמא, לא בת, לא חברה, לא חזקה,
רק ילדה קטנה בפנים שצריכה חיבוק —
והוא כאן. עכשיו.
ולפני שתעצמי עיניים,
אפילו אם לא תשני ממש,
תגידי לעצמך:
“אני מספיקה.
אני ראויה.
אני לא לבד.
יש בי אור — גם אם הוא עכשיו עמום.
הוא עוד ידלק שוב.”