במשרד ההחלטות הגורליות נקבעות על ידי מאיה. אבל ברגע שהיא עמדה מחוץ לדלת הפלדת הכבדה בכניסה לדירתו הרעש החל לדעוך.
היא לא הקישה. היא לא הייתה צריכה. היא פשוט עמדה שם, מסדירה את נשימתה, מחכה לרגע שבו תפסיק להיות "הבוסית" ותהפוך להיות פשוט...שייכת לו.
כשהדלת נפתחה, דניאל עמד שם. הוא לא אמר מילה, רק סימן לה בראשו פנימה. מאיה נכנסה, עיניה מושפלות לרצפה באופן טבעי. כאן, החוקים היו אחרים. כאן, האחריות לא הייתה עליה, סמכותיות מאיה השאירה מחוץ לדלת.
"תורידי את המעיל" קולו של דניאל היה שקט, סמכותי, חף מכל היסוס.
היא צייתה מיד. התנועות של מאיה היו איטיות, היא חשה את המבט שלו סורק אותה, בוחן את המתח שנאגר בכתפיה.
"בואי לכאן," הוא הורה, מתיישב על כורסת העור הרחבה.
מאיה ירדה על ברכייה והתחילה להתקדם על בין רגליו עד שלבסוף התיישבה על השטיח לרגליו, מניחה את ראשה על ברכו. היד שלו מצאה את דרכה אל שערה, אצבעותיו נשלחו פנימה בתנועה מרגיעה אך בעלת נוכחות. ברגע הזה, כל המחשבות שלה נעלמו. לא היו דאגות, לא היו תוכניות. הייתה רק התחושה של היד שלו, והידיעה שהוא זה שמנווט את הרגע.
"היה לך יום ארוך," הוא אמר, זו לא הייתה שאלה אלא קביעה. "עכשיו את יכולה לשחרר הכל בין רגליי.."