Xxx

אני עומדת מולו, הידיים שלי שלובות מאחורי הגב. הגוף שלי בוחר להגיב כשהוא מתייצב בחדר. יש משהו בו ובמבט בי, שמזכיר לי למה בחרתי בו.

לפני שהתחלנו, דיברנו שעות. גבולות, מילים בטוחות, מה מרגש אותי ומה מפחיד אותי. והוא בחוכמתו זכר כל פרט קטן.

ועכשיו, אני מרגישה את אותו הדגדוג המוכר בעורף. הידיעה שאני יכולה להרפות. אני יכולה לאפשר לו להחליט בשבילי.

והעולם נהיה פשוט יותר. ברור יותר. אני מרגישה את עצמי נמסה לתוך התפקיד שאני רוצה להיות בו.

השמש ירדה לאטה מאחורי הרי יהודה, מטביע את השדות בגווני זהב וכתום. הדשא היה רטוב מעט מטל הערב, וריח של אדמה לחה.

נועה חזרה מהלול, הבגדים שלה עוד נושאים את ריח היום תערובת של תרנגולות, קש, וזיעה מתוקה. היא עצרה ליד הברז שבחוץ, שפכה מים על הפנים, הרטיבה את העורף, ואז היא שמה לב שהוא עמד שם, על שביל החצץ שליד הצריף הישן, עמית, הנגר החדש הגיע רק לפני שבועיים מהעיר. השמעות במושב אמרו שהוא בא "להתחבר לאדמה", אבל נועה ידעה לזהות מבט של מישהו שמחפש יותר,הוא חייך.

 "את תמיד עובדת ככה קשה, או שזה רק בשבילי"

זה לא הרושם, אני רוצה לעשות את זה. עמית התקרב, המרחק ביניהם הצטמצם כמו מעצמו. אצבעותיו נגעו בזרועה, מלטפות את העור החשוף שמתחת לגופייה. זה היה מגע של מישהו שלא ממהר – מישהו שמבין את השקט של המקום

"התקלחת כבר?" הוא שאל בקול צרוד

קשורה בשקט של רצונך,

עורי זוכר כל פקודה שלך.

מבטך — שלשלת עדינה,

קולך — הסכמתי הקשורה.

אני נשימה בין שתי מילותיך,

שקטה, אך בוערת,

הולכת לאיבוד בתוך גופך,

מבקשת שתאבד בי בחזרה.

רעד קל כשאתה מתקרב,

ידך מכתיבה לי גבולות של עונג.

אני שלך — לא כמשחק,

אלא כבחירה, ככניעה גאה

בערב חמים, כשהרוח נרגעת,

היא פותחת חלון, הנשימה נעתקת.

הוא מציץ בחיוך, עם עיניים בורקות,

היד מתקרבת, הלב דופק קפיצות.

החבל נשרך, כמו משי על עור,

כל תנועה שלו, פוגעת בדיוק.

לחש על הצוואר, שפתיים לוהטות,

הגוף מתמסר ולא נותר שאלות מיותרות.

היא לוחשת מילים שלא נאמרו,

הוא עונה במגע, הזמן נעצר, רק פעימה של תשוקה

ואש בבשר החי.

לחדור לך לחור

מלפנים מאחור

להרגיש את פעימות ליבך

ליטוף עדין עם נראות לתוך נפשך 

לחדור לחיים

את יותר מחורים

לחדור לנשמתך.

להרגיש את עונגך 

הלילה ירד כבד ואיטי, והשקט בחדר עטף את נועה כמו שמיכה רכה. הרוח בחוץ לחשה דרך התריסים, אך בפנים הכול היה מוגן, עוטף, כמו קופסה של זמן שנשמר רק לשניהם. עירומה כביום היוולדה

האור החמים של המנורה הקטנה נשפך על המיטה ברכות, מטיל זהב על עורה החשוף. היא שכבה על גבה, עיניה פקוחות למחצה, נשימותיה כמו גלים רדודים.

ערן לא אמר דבר רק ישב לצידה, מתבונן בה. ידו טיילה על ירכה, תנועה איטית, כמעט בלתי מורגשת, שמטיילת בין עור לבין קצה המציאות אחרת, שבו הגוף מדבר בשפה משלו.

היא עצמה עיניים. התחושות מחדש חשות כל מגע, כל תנועה קטנה, מתורגמת לפעימה נוספת עמוק בפנים. המתח היה עדין, נמתח כמו מיתר, לא כדי להישבר.

העולם הצטמצם לנקודות של חום, זרמים פנימיים, ובאויר ריח הסקס. בכל מקום שבו עור פגש עור, נולדה הבטחה שקטה: אני רואה אותך. אני כאן בשבילך.

ערן התקרב אליה עוד, מבטו שקט אך טעון, והיא לא נזקקה למילים כדי לדעת — גם בתוכה, וגם בו, נועה ידעה: זו לא רק קרבה גופנית. זו שפה שלמה של אמון, חיבור, ורצון - להתמסר, לא כדי לוותר, אלא כדי להרגיש עד הסוף

עמית ישב בסלון, ידו נגעה בעדינות באיבר שלו, כשעליו הכלוב הקטן — סמל של החלטה שהיא בחרה בה מתוך אהבה והבנה. התחושה הייתה מוזרה, אבל לא כואבת; היא מזכירה לו כל פעם מחדש את המקום שהוא תפס בחייה של נטע, והאמון שהיה ביניהם.

נטע נכנסה, מבטה פגש את מבטו, היא ישבה לידו, ליטפה את יריכו באיטיות. הוא הגיב למגע.

התחברו בדיוק בנקודה הזו - כשהגוף מתמסר, והלב פתוח.

"אתה בסדר?"

הידיים שלה חקרו את עורו באיטיות, נגעו בכלוב, לא כמכשול, אלא כסימן למערכת יחסים מיוחדת שבנו יחד — מערכת שמבוססת על אמון, פתיחות ואהבה.

עמית הניח את ראשו על כתפה, והם נשארו כך זמן רב, שותקים, מתמזגים בשקט.

באותו רגע הם לא היו מוגבלים או כבולים. הם פשוט היו יחד, באותו מקום של קבלה ושל אהבה.

היא נכנסת לחדר בשתיקה, הדלת נסגרה מאחוריה כמו סימן. השעה הייתה מעט אחרי חצות, מלון הישן הדיף ניחוח של עץ עתיק, יין משובח ואבק של זיכרונות שלא נשטפו. הוא כבר היה בפנים, עומד ליד החלון הפתוח, מבטו אל הלילה התל-אביבי.

"חשבתי שלא תבואי," אמר בקול עמוק, היא לא ענתה. רק הניחה את התיק על הכורסה, ואז שלפה את עקביה בצעד כמעט טקסי. השמלה השחורה גלשה מתחת ירכיה, גולשת על הרצפה ברכות. עורה זהר באור העמום של מנורת השידה, כאילו ספג לתוכו את כל הסודותיה.

כשהתקרבה אליו, ידה נחה על גבו החשוף. הוא הסתובב לאט, עיניו סורקות מלמעלה למטה, כמו מי שמגלה מחדש ספר אהוב שנשכח על מדף גבוה.

שקט נמתח טעון ברמזים ובמגעים שלא נאמרו עד עכשיו.

היא לקחה את הכף ידו והניחה אותה על מותנה החשוף. הוא החליק אותה באיטיות מענגת, כמו קורא ברייל על פני גופה. היא עצמה עינייה, שפתיו מצאו את צווארה — לא בחיפזון, אלא ברכות, כמו נשיקה ראשונה אחרי שנים של ציפייה. הם לא מיהרו.

העולם הצטמצם לשמיכה לבנה, לקימור ירך, לריח היסמין שמילא את החדר. חריקות עץ קלות, נשימות שנשזרו זו בזו. הזמן יהפוך נוזל, מתפשט איתם, זורם בין אצבעות, בין שפתיים, בין פעימות הלב.

וכשגופה רעד קלות מתחת לגופו, היא פתחה עיניים, מביטה בו כמו מי שסוף-סוף הגיעה למקום שבו הייתה אמורה להיות.

שלו.

הם קבועים מראש. היא אהבה לדעת שיש תכנון, גם כשהוא לוקח ממנה שליטה.

שיר הייתה עצמאית, דעתנית, חזקה – ביומיום. אבל איתו, בינהם, היא למדה להסכים לוותר. 

בערב שבת, כשהיא לבשה את השמלה השחורה הצמודה שידע לבחור לה, הוא שלח לה הודעה:

"לבשת אותו?"

היא

"כן, אדוני"

בתוכה, עמוק, היה אותו אביזר קטן, דיסקרטי, שקיבל ממנו במתנה. הוא שלט עליו דרך אפליקציה, והיא ידעה שהכוח עכשיו בידיים שלו.

היא הלכה לפגוש חברות בבית קפה. כאילו ערב רגיל. שיחות על עבודה, חופשות, החיים. ואז פתאום, בלי התרעה, גל רטט חלף בה. לא חזק – אבל מדויק. היא קפאה

היא נשכה שפתיים, ניסתה להישאר רגועה, לצחוק, לדבר. אבל הוא ממשיך לשחק בה. קצר, ארוך, הפסקה. היא לא יכולה לדעת מתי יגיע. זו הייתה הדרך שלו להזכיר לה – שהיא שלו.

אילה מעולם לא אהבה שליטה. היא אהבה מסגרות, כלליים ברורים, והשקט שבכניעה. בעולם שתמיד היה מלא ברעש, זה היה המקום היחיד שבו יכולה הייתה לשמוע את עצמה נושמת.

פעם בשבוע, ביום חמישי בערב, היא מגיעה לדירתו של נעם. לא היו שם צעקות, לא דרמה — רק הסכם שבשתיקה. הוא היה מדבר מעט, אבל כשהיה מדבר, קולו היה יציב, רגוע, וסמכותי. המילים שלו עטפו אותה כמו שמיכה

"תשבי כאן" ,אמר לה באחד הערבים, סימן לה בידו אל הרצפה לצדו. היא צייתה. לא מתוך פחד, אלא מתוך הקלה -אילה גילתה שדווקא בתוך הגבולות שמישהו אחר קבע, היא חופשייה. החבל על פרק ידה לא היה כלא — אלא מפתח. 

לפעמים, כשהיה מביט בה בעיניים שקטות, היה שואל: ״את בסדר?״

בעולם שבחוץ, היא הייתה עורכת דין מצליחה, חדת לשון, תמיד היא בשליטה. אבל שם, בינו לבינה, היא נתנה לעצה דרור להיות דבר אחר. גמישה. פגיעה. אמיצה.

בסוף כל הערב, כשנעם היה מתיר את קשרי החבל, הייתה תחושת המסמלת לא רק סיום אלא התחלה. עוד שכבת הגנה שנשרה. עוד אמת שנאמרה מבלי לומר מילה.