הלילה ירד כבד ואיטי, והשקט בחדר עטף את נועה כמו שמיכה רכה. הרוח בחוץ לחשה דרך התריסים, אך בפנים הכול היה מוגן, עוטף, כמו קופסה של זמן שנשמר רק לשניהם. עירומה כביום היוולדה
האור החמים של המנורה הקטנה נשפך על המיטה ברכות, מטיל זהב על עורה החשוף. היא שכבה על גבה, עיניה פקוחות למחצה, נשימותיה כמו גלים רדודים.
ערן לא אמר דבר רק ישב לצידה, מתבונן בה. ידו טיילה על ירכה, תנועה איטית, כמעט בלתי מורגשת, שמטיילת בין עור לבין קצה המציאות אחרת, שבו הגוף מדבר בשפה משלו.
היא עצמה עיניים. התחושות מחדש חשות כל מגע, כל תנועה קטנה, מתורגמת לפעימה נוספת עמוק בפנים. המתח היה עדין, נמתח כמו מיתר, לא כדי להישבר.
העולם הצטמצם לנקודות של חום, זרמים פנימיים, ובאויר ריח הסקס. בכל מקום שבו עור פגש עור, נולדה הבטחה שקטה: אני רואה אותך. אני כאן בשבילך.
ערן התקרב אליה עוד, מבטו שקט אך טעון, והיא לא נזקקה למילים כדי לדעת — גם בתוכה, וגם בו, נועה ידעה: זו לא רק קרבה גופנית. זו שפה שלמה של אמון, חיבור, ורצון - להתמסר, לא כדי לוותר, אלא כדי להרגיש עד הסוף