אילה מעולם לא אהבה שליטה. היא אהבה מסגרות, כלליים ברורים, והשקט שבכניעה. בעולם שתמיד היה מלא ברעש, זה היה המקום היחיד שבו יכולה הייתה לשמוע את עצמה נושמת.
פעם בשבוע, ביום חמישי בערב, היא מגיעה לדירתו של נעם. לא היו שם צעקות, לא דרמה — רק הסכם שבשתיקה. הוא היה מדבר מעט, אבל כשהיה מדבר, קולו היה יציב, רגוע, וסמכותי. המילים שלו עטפו אותה כמו שמיכה
"תשבי כאן" ,אמר לה באחד הערבים, סימן לה בידו אל הרצפה לצדו. היא צייתה. לא מתוך פחד, אלא מתוך הקלה -אילה גילתה שדווקא בתוך הגבולות שמישהו אחר קבע, היא חופשייה. החבל על פרק ידה לא היה כלא — אלא מפתח.
לפעמים, כשהיה מביט בה בעיניים שקטות, היה שואל: ״את בסדר?״
בעולם שבחוץ, היא הייתה עורכת דין מצליחה, חדת לשון, תמיד היא בשליטה. אבל שם, בינו לבינה, היא נתנה לעצה דרור להיות דבר אחר. גמישה. פגיעה. אמיצה.
בסוף כל הערב, כשנעם היה מתיר את קשרי החבל, הייתה תחושת המסמלת לא רק סיום אלא התחלה. עוד שכבת הגנה שנשרה. עוד אמת שנאמרה מבלי לומר מילה.