abra kadabra

אני לא יודעת מה זה חינוך.
חינוך זו משמעת? כי אם כן, כזה אני לא רוצה. לא רוצה להיות ממושמעת, רוצה לכבד. ואני, ילדה כזו טובה, כבר אדע איך לכבד בצורה הכי טובה.

היה שלב שפספסתי, שהוא מאוד חשוב לגדילה כאדם. חינוך - בצורת דרך חיים. והוא מאוד חסר לי, כי אני גרה בעולם שיש בו חיים. ולחיים האלו חוקים.

נהלים מוכרים, נפילות מוכרות אך לא משמעותיות, איך לגדול בצורה טבעית 

זה נושא שאני רוצה לעבוד עליו, שהייתי צריכה לעבור עליו, אבל זה התפספס ולבד תפסתי את זה בצורה שגויה, שגויה לפחות לשלב חיים של עכשיו. צריכה לסדר לעצמי את הגישה. לעדכן גרסה.

...
בבסיס האדם, הוא אוהב את החיים. בבסיס האדם, הוא מעריך את מה שיש לו. ככה אני מקווה.
כל אחד שירגיש שהוא רגע לפני מוות פתאומי יקווה לראות את חייו כמו שהם היו כשתתחלף התמונה.
הרגע הזה של התאונה, מאית השנייה הזו שאתה קולט מה עלול לקרות.
מחלה.
איום לחיים.
כל מצב קיצוני, שיכול לגמור לך את החיים, או לשנות אותם לחלוטין. יגרום לך להבין שבעצם, אתה מאוד מרוצה ממה שקורה, ומתבכיין.. כי.. זה נהוג?
כי זה נדבק בנו מפחדים שמובנים באדם כבר דורות וגלגולים?
יש חוסר בכל העולם, זה לא אומר שהוא קורס. זה בסך הכל מה שזה. אולי הבהלה גורמת לקריסה גדולה יותר מאשר המציאות עצמה.

*חוסר = חוסר אהבה עצמית או חיצונית, חוסר כסף, חוסר השכלה, חוסר סיפוק.

מעניין מתי מסקנות מחלחלות למציאות. מה קורה כשהן הופכות ממילים נעימות, לתגובות אמיתיות

 אני אוהבת תהיות 

כשיגמרו הבטריות בש(ו)לט 

הטלוויזיה לא תדלק, אלא אם תלחץ על הכפתור של עצמה. יש לה גיבוי, למקרה ומרחוק המסר לא יתקבל, אם השלט יפסיק לעבוד, או ילך לאיבוד בין הכריות של הספה. כל בסיס האפשרויות, נמצא גם אצלה. 

נתינה או קבלה, 

משחק מוחות, הדדי או מסוכן. משחק או צורך

מילוי חיסרון/ביטחון או העצמה 

תלות או בקשה

נזקקות או ידיעה 

בסופו של דבר, כנראה, אני לא באמת יודעת, מדברת רק על עצמי. נמאס להתעסק במח של עצמנו, כי הוא מכוון בצורה אוטומטית. בא לי חדש, עוד להתפתח, עוד זוויות. ולהתעסק במח של אחר, או לתת את השליטה לאחר, מוציא ממך את השגרה וגורם לראות דברים אחרת. המחשבה הופכת לשונה, כי היא לא בהכרח שלך, או לא בהכרח רק עליך. 

ג׳ונגל של מחשבות. עד היום התחבאתי מאחורי הדלת, הסתכלתי על ערבובי המוחות 

הגיע הזמן לתת את המפתח, וגם ללמוד לטרוף. 

זו עוד תחנה בדרך אל הלא נודע האהוב והמייצב, 

למידה מהנה. תזכרי לא לברוח ולהבלע, שלא תמצאי את עצמך מקיאה על הספסל בסוף המסיבה. 

לכי לרקוד, תהני, תשחררי. קפצי גבוה, תתכרבלי ותתנסי. רק שימי לב מתי הגיע הזמן לחזור הביתה 

RETREAT

ואז זה קרה. 

בטיול ארוך ונדוש במדינות זרות, הסתובבתי לפי הספר וגם קצת יצאתי מהקווים, וחיפשתי משהו.
לא ידעתי מה, אבל לא הייתי מרוצה. 

חבר לפני שנה, חזר מאותו טיול, זרק לי מילה גדולה על מקום שהיה. אמרתי לו מה פתאום, נשמע מגניב, אבל מה לי ולזה?

שיחה אקראית קטנה ותחושת הבטן נתנה איתות.
ביקשתי מהחבר שיקשר אותי למקום שבו הוא היה והמשכתי להתלבט. יש לי עוד שלושה חודשים.

כל מי ששמע, טרח להלחיץ. "מה? את יודעת כמה מסוכן זה?" \ "אנשים מתים מזה" \ "אח שלי אמר לי, תעשי מה שאת רוצה. רק לא את זה" \ "את לא מפחדת? יואו, הייתי רוצה, אבל לי אין אומץ"
ששאלו אותי, אבל למה את נוסעת? הייתי אומרת שאני לא יודעת

חישובי כספים. קצת פחות מחודש לפני. או שאני נוסעת, או שאני יכולה לטייל עוד שבועיים לפחות. 
תחושת בטן. 
אני נוסעת. 

ילדה שעד אז, לא באמת הייתה מחוברת לאדמה.
סמים? רק גראס. שום דבר לא מעבר, היה נראה לה כמו דבר רע.
נוסעת לשבוע להתעסק עם טקסים אינדיאנים ומשקאות משני תודעה

ביי, ביי, חברה יפה שלי. הוכחת לי את אמונך בכך שהיית היחידה שלא התערבה. פחדת לשלומי וגם לא רצית שאסע, אבל נתת לי להחליט. רק ביקשת יפה שלא אתפלף. הבטחתי שאשתדל. 

טיסה לעיר רחוקה. הגעתי. 
רואה את כל מי שהולך להיות איתי. 
לא מפסיקה לבכות עוד מהבוקר (טוב, נו, עוד מהלילה לפני). בכי נוראי. לא בשליטתי. לא הדרך הסמפטית להכרות עם זרים. 
במשך היום הראשון בכיתי בלי סוף. 
לא ידעתי למה. הייתי מבוהלת. פחדתי מהלא נודע. מה יקרה לי בסוף התהליך, אולי אשרט? למה בכלל הגעתי לכאן, כולם ממדינות זרות עם אנגלית משונה. איך מבינים מבטא קנדי או בריטי?                              כולם גדולים ממני, נראים כאילו יש להם משהו על הגב שהם רוצים להוריד, עם רוח של שינוי, ופחד בעיניים מאכזבה במידה וגם זה לא יעזור. כאילו הגיעו.. לטפל בעצמם?
ואת, מה את עושה כאן? טיילת במקום כזה נוח ובטוח לפני
את זוכרת שהיה כתוב ריטריט כשנרשמת, נכון? 
מה זה הטקסים האלו בכלל, מה יקרה לי? 
בסופו של דבר, אמרתי לעצמי שאני כאן כדי להפסיק להקיא.
זה לא מה שעזר לי, מהסיבה הפשוטה. שההקאות היו רק תסמין ולא הבעיה עצמה. רק היום (באמת היום) הבנתי את זה.
אבל באמת בסופו של דבר הפסקתי להקיא, כי הגעתי לשורש המודע. 
אז תודה, לא אבקש את הכסף שלי בחזרה.

כשיצאתי משם, הדבר הראשון שאמרתי זה ואוו, השמיים הרבה יותר כחולים.
הרגשתי שהתנקה ממני הרעל, הדם חזר למקומו צלול ומזוכך. 
הבנתי שיש אושר ויש נחת. ויכולתי להתחיל לעבוד ולטפל בעצמי ממקום נקי.
אז עד היום אני חיה ומתעטפת בטבע, אדמה ורוח. כי זה הבית הראשון שקיבלתי. זה המקום מפלט שלי, שמא(ז)ן אותי.

קוראים לה אמא, לתרופה ששתינו. הדבר הכי מר בעולם, מפעם לפעם רק דוחה יותר. איכס, וגם סמיך. כל הגועל בכוס אחת, אבל כנראה שצריך להוכיח שסובלים את המר הזה, כדי להגיע למתוק. או שסתם כי התרגלנו לדברים מעובדים. כנראה זה זה.
והיא באמת קישרה אותי לאמא שלי. מאז שחזרתי אני אוהבת אותה, מדברת איתה. הילדה שהייתה מסתגרת בחדר שעות בלי למלמל שלום, פתאום מחבקת אותה ואומרת לה מאמו, אני כלכך אוהבת אותך.

בפעם הראשונה והאחרונה שנשברתי, אחרי התהליך הזה, הבנתי שאני צריכה להיות רק במקום שטוב לי. שיעור נפלא לגיל צעיר.
היה לי עסק. הייתה לי חנות משלי. ואו, איזה חלום. ילדה גדולה. שלום, מס הכנה. למה כלכך הרבה?   
השותפות לא הייתה טובה, ובכלל, לא כיף לנהל או לקחת אחריות כזו גדולה, על משהו שלא באמת מרגיש כמו תשוקה.
החרדות הגיעו כדי שאפעל ולא תהיה לי ברירה (יותר נכון, לא לפעול. כי הפכתי לזומבי) ותודה לאל. 

כשהגעתי לכלוב, 
שוב, שמעתי שמסוכן, שמעתי שאפשר למות, לקחת את זה למקום לא נכון.
אבל נשארת ונשארת.
למה? תחושת בטן.
אבל אולי הגיע הזמן לטפל בצד המחוספס. 
באבא. בילדה הקטנה.
בשורש. הפעם, בצורה פיזית, ראלית, עם בן אנוש שמעביר אותי מסע. ילמד אותי איך לחיות גם בחומר ולא רק ברוח. 

ואולי הבלוג הזה יעשה את העבודה

הילדה הזו שברחה למשפחה והלכה לחפש את סבא וסבתא לבד בחולות, כשראתה את אמא מודאגת אמרה אה, חיפשתם אותי?
בשמחה.
ראיתם שאני לא כאן?

הילדה הזו שהמקום הכי בטוח שלה היה על הבטן של אבא, כשהוא שוכב על הספה. לשמוע את הד קולו המרגיע מהדהד מעבר לגוף.
כשהוא היה גוזר את הגבות שלו, הייתה גוזרת גם כי אבא עשה, ועד היום יש לה צלקת כי פספסה.
כשנכנסו לחדר לבדוק איך זה יכול להיות שהיא בשקט, מה היא עוללה, מצאו אותה מרוחה בגואש לבן בפרצוף, כי אבא התגלח מקודם

ואז משהו קרה
ואבא כבר לא מגן, להפך, אבא הוא זה ששובר
באחד הימים נכנס לבית עם עיניים אדומות וגוף זועם ומאיים, וצעק עליה שהיא שונאת אותו.
שהיא הפכה ממלאך לשטן. פעם היתה קופצת עליו בחיבוקים והיום נותנת בו מבט מאיים.
הרינה את הראש וידעה שהוא צודק, אבל איך אפשר שלא, כשאין אוויר לנשימה כשהוא נכנס.
מעבר לזה לא זוכרת הרבה מהאינטראקציה ביניהם.

רק שהילדה הזו התחילה לרעוב ולהקיא
להתמלא בשחור מבפנים ושריון מבחוץ.
איפה שזורם דם היום, זרם אז רעל.
להתפלל שמישהו יראה, אבל לשמור על חזות קשוחה.
לפצוע מבפנים, בתקווה שיראו מבחוץ.
אבל אם שאלו הייתה מבטלת בבוז, שומרת על החזות הקרירה. הילדה המגניבה, הצינית והקשוחה.

ולפני שנתיים בערך כשנשברה שוב,
דקה אחרי שהייתה רועדת בבית בוכה שורטת ולא מבינה, היתה עונה לטלפון ״אה.. ים, כן בטח. עוד שעה?״

מתה לתשומת לב אבל מתביישת לבקש

מרגישה נפרדת מהגיל שלה, לא קשורה. עוד ארבע שנים היא בת שלושים, איך תתמודד עם הגזירה? הנפש לא מתאימה, היא בכלל נתקעה.

תודה לאל שזה קרה,
תודה על המראה.
הבנתי.
אני אוהבת אותך תינוקת, אבל זה לא נכון.
הגיע הזמן להיות ילדה גדולה.
את לא תמותי, להפך, את תחיי בשלווה.

ביקשתי לראות אותך, לסרק לך את השיער. סימנתי את זה כמטרה, כיעד.
ביקשתי, קיבלתי. אלוהים כמה אתה חכם.
ראיתי אותך, מה מניע אותך ומה את מבקשת.
כמה תשומת לב את דורשת וכמה החשיבה שלך הופכת למעוותת, אבל מבחינתי, מאוד הגיוני. אני מבינה אותך.
בואי, תסתובבי, תני לי לעשות לך שתי צמות.
ועכשיו נטפל בכל שאריות הצעצועים שפיזרת בכל עבר אצלי.

אני אוהבת אותך ולא מתחרטת לדקה, כי אני אוהבת אותי. ואם לא את, כנראה שהייתי טיפוס די משעמם ופחות יפה.
אבל הגיע הזמן להפרד (הנה היא בוכה ותופסת לי את הרגל, הורסת שוב את התסרוקת החדשה) מהניזקקות, את צריכה להיות גאה.

פו, 

והעולם לא התמוטט. הנה, השמש עדיין בחוץ.

💜🍬💜🍬💜🍬💜🍬💜🍬💜🍬💜🍬💜🍬

״לא מספיק, לא מספיק״
אוף. שיט. לא שוב הם.
לא עכשיו, אני באמצע משהו
״לא מספיק יפה, לא מספיק אמיצה, לא מספיק פתוחה, לא מספיק ברורה, לא מספיק רזה, לא מספיק טובה, לא מספיק נקיה, לא מספיק חמקמקה, לא מספיק מלקקת, לא מספיק מגרגרת, לא מספיק מלטפת, לא מספיק פועלת, לא מספיק עצמאית, לא באמת ילדה, לא מספיק אישה, לא מספיק זונה, לא מספיק מדברת, לא מספיק שותקת, לא מספיק חושבת, לא מספיק מסכנה, לא מספיק בטוחה״
שקר. אל תתני להם להשתלט.
הנה, את יודעת מה לעשות. קחי את הסכין, את רואה את הבליטה בבטן? זה הם. תשייפי שלא יראו. שימי פלסטר לכסות, אוזניות על האוזניים, צאי החוצה וזהו נגמר.

אבן אחת נפלה במעלה ההר, התגלגלה והתנפצה. עשתה רעש מפחיד. בהלה רגעית.
״פסט, פסט, את זוכרת?
טיפשה, פחדנית, מתכחשת, חלשה, נואשת, נזקקת״
הפלסטר כבר לא מכסה, הבליטה שוב שם. פתרון חיצוני לא יעזור.

צריך ניתוח. לפתוח, למצוא, לשאוב, למשוך, לעקור. כמה שזה יכאב, וישאיר גם לרגע חור.

אבל אואה, אחרי שנסיים, את תמיד תאהבי את הדמות שבמראה.

העציץ האחרון שלי לא משתף פעולה

כאילו, הוא כנראה לא מרגיש בבית

או שאני עושה לא עבודה טובה

כשהבאתי אותו, היו לו פרחים כלכך יפים , כמעט בלתי נראים. פעם ראשונה שראיתי שקוף במציאות. דפי נייר סגלגלים ועדינים, מסתלסלים לצורה עגולה מושלמת.

קניתי אותו בחיוך ואמרתי למוכר, יש, אני הולכת להיות כלכך מאושרת. תודה! 

השתדלתי, ואולי לא מספיק. הפרחים השקופים נעלמו ממנו כבר תקופה, והוא לא סומך עלי מספיק ונותן לי להוציא ממנו חדשים. 

השאיר רק את הבסיס שלו, שהוא מעין קקטוס בצבע ירוק חזק וחלק. מאוד מאוד יפה, אבל לא חוכמה. כי יהיה קשה להפיל את החלק הזה שלו, גם בלי הזנה מושלמת שלי. ואני רוצה את הפרחים השקופים והעדינים שלי.

אז העברתי אותו מקום, וביקשתי ממנו סליחה בפעם העשירית בערך, ונישקתי אותו ואני אפילו כותב לו פוסט, שידע כמה שאני אוהבת אותו

אני הבת של השכן.
באמת.
הבנתי את זה וזה גרם לי להיות רגועה.

אני הבת של השכן, ששמעה שתמיד בבית ליד עושים מסיבות מוזרות. ראתה אנשים נכנסים יפים ושמחים ויוצאים פצועים ותשושים
וכאלו שנכנסו באדישות ויצאו עם חיות
חלקם הסתתרו, חלקם הגיעו בברור
הייתי מציצה מהאישונית, בלי שאבא יראה.

אני הבת של השכן, שבכלל מלטפת צמחים ברחוב ומזמזמת לעצמה כשרוכבת על האופניים.
אני הבת של השכן שמאמינה בכל מה שלא קיים בעיניים, כמה שיותר מופרח ככה יותר אמין.

אני הבת של השכן שכולם רוצים לזיין, או לפחות לגעת, אבל לא מצליחים לתפוס. לרוב לא נעים להם בכלל לנסות.
אני הבת של השכן שלא כולם אוהבים, עד שאני מגיעה, מנשקת אותו בלחי, שואלת אם הוא רוצה שאכין לו קפה, ומברכת לשלום חצי מתוק חצי אדיש את האורח החדש.

ואז נגמר הסוכר בבית.
ודפקתי לשכן בדלת, מהוססת אבל מרוגשת. מסננת לעצמי ״אל תחייכי חיוך טיפשי, אל תחייכי חיוך טיפשי״ לוחצת חזק את צידי הלחיים, ומזמזמת אדישות אדישות אדישות
ואז נפתחה הדלת, לפני שהספקתי למלמל ״אממ.. סוכר.. קצת..״ הוזמנתי לקפה. והריח כלכך טוב, כמה זמן לא שתיתי מפינג׳אן.
והשכן היה חמוד וחכם ולא מזיק ומכין את הקפה הכי טוב ביקום כולו.
ואז הוא הפשיט אותי, משכבות שנמצאות עוד הרבה לפני הבגדים. והייתי חוזרת הביתה כל פעם קצת יותר ערומה, מנסה לחשוב מה זה, מה קרה שם במחילה.

אני הבת של, שאוהבת לשרוט את הדלת של השכן.

מאז שאני זוכר את עצמי, אני בחנות המשחקים. 
מונח מעל ערימה של כדורים.
אמנם מאוד ממוזג ודואגים לנו יפה, אבל כל האנשים שנכנסים ויוצאים גורמים לי לתהות מה קורה שם בחוץ, איפה שהדלתות נפתחות ונכנס מין אור מוזר כזה שגם מחמם. ואם היה לי עיניים, אני חושב שהוא היה שורף לי אותן. כי פעם אחת האור החזק הזה כמעט שרף לי חוט שיצא מהתפר, או ככה לפחות זה הרגיש.

היום המלהיב בחיי הגיע, נבחרתי. 
באמת באותו יום דאגתי שהחלק בבטן הפצועה שלי, יהיה מוסתר. איזה מזל. 
משפחה חמודה. אימא יפה ושני ילדים. לפי איך שהוא מחזיק אותי, אני חושב שאני שייך לו. הגדול מבין הילדים.
הקטן רוצה אותי, הוא לא נותן לו. מקפיץ אותי באוויר, כל פעם גבוה יותר. איזה מפחיד זה, ואם אפול? 
אוטו. שוב מזגן כמו שאני מכיר, הבעלים שלי מחזיק בי. אלו החיים, ידעתי ששווה להסתיר את הצלקת, ידעתי שאבחר. כולם שם שנשארו בסלסילה, איזה מסכנים. מה הם מפסידים.

יצאנו מהקופסא הנעימה, שוב האור המחמם הזה. דשא חול ואספלט, אלו מילים שלא הכרתי, תוך רגע נכנסו לי לתודעה.
הבעלים שלי, רץ איתי, מחובק. איזה חיים יפים יש לי.
זורק אותי על הרצפה, לוקח צעד אחורה ומניף את הרגל שלו. לתוך הבטן שלי! אני טס במהירות, נוחת בקיר וחוזר אל הרגל שלו מסוחרר, מבוהל וכאוב משני הצדדים.
לא שוב, 
אבל כן שוב. 
ושוב, ושוב, ושוב. כלכך כואב לי, איך הוא לא מפחד שיהרוס לי את הבד? הרי בפנים אין כלום, זה חלול רק נפח, אם יפגע לי העור, לא ישאר ממני כלום.
אבל לא אכפת לו, ואני לא מבין למה בכלל אין לי זכות בחירת בעלים, והאח הקטן שלו נראה הרבה יותר סמפטי, איך מערערים? 

הוא הרים אותי, סוף סוף. תוך דקה וכבר לא כואב לי כלום. הוא שם לב לפלסטר בבטן שהחבאתי, כל החבטות קימטו אותו אז הוא חזר לבלוט.
בכלל, עכשיו אני שם לב, אני לא צריך את הפלסטר הזה יותר. ובכלל נזכרתי, זה הייעוד שלי. בשביל זה יצרו אותי במפעל, אני עושה את כולם בטח כלכך גאים.
הוא זורק אותי לאוויר, הכי גבוה עד עכשיו, יש לי פחד גבהים ואני עדיין דרוך ממקודם, אז קצת מפחד. והנה, תפס. ידעתי, אני בידיים כאלה טובות. איזו זכות גדולה יש לי. אהיה הצעצוע הכי טוב, ילד. אני מבטיח. יהיה לנו כלכך כיף. אני מרגיש שייך.

קריאה מהבית, אל הבעלים שלי. 
"בן, ארוחת הערב מוכנה."
נשמטתי לרצפה תוך רגע, בלי פלסטר בבטן. עד הפעם הבאה

ביקשת, קיבלת 

בסדר, כן תודה, אלוהים יקר. אבל למה כלכך מהר? רק הרגע ביקשתי, לא הספקתי לעכל.. או אולי להתחרט
אמרו לי, איתך לא מתחרטים. צריך לעמוד מאחורי המילים. ואם נפלט, תתמודדי. שכחתי מהחלק הזה, וויתרת לי עליו כמה פעמים אז התרגלתי. 

עוד שבוע, חודש, שנה אשכח הרי, אז יאללה. זה אני אמרתי.

אני שונאת שכואבים לי חלקים בגוף. אני לא יודעת איך לסבול כאב, זה כואב ומשגע אותי
והגבלת תנועה, איזה זין זה. 

אז חיכינו בתור לאחות. ואני לא הבנתי אם זו רפואה דחופה, למה רק אני צולעת שם? 
ואיזה מקום מושלם לתצפית. כשהתנאים נוחים. והם היו.

האימא עם הילדה בעגלה, ואחת נוספת שעומדת לידה. היא דיברה בטלפון, ניסתה לקצר תורים או תהליכים, כי אם אני לא טועה, מאתמול היא כבר שם.
ואני לא ידעתי איזו מהילדות נפגמה, אבל שיערתי שהגדולה יותר שעומדת ומחזיקה לעצמה את היד. 
כנראה שאם זו הייתה הקטנטנה, היא הייתה  קצת יותר לחוצה.
כי גם אם היא עשתה טלפונים, להרגיש שעשתה את כל שיכולה, נראה שהיא קיבלה את הגזירה, שיש לה עוד שעות להעביר בנושא.
אולי זה לא משנה, כי במילא את היום הייתה צריכה להעביר עם הבנות.

ואז התיישבנו, אני והחברה היפה שלי. ואני הסתכלתי על השורה היושבת ממולי ולא מצאתי עניין, עד שהקשב הופנה לשורה שלי. 
אישה מבוגרת, מתיישבת ליד בעלה שיושב לידי, ואומרת לו שאין עם מי לדבר שם. פשוט אין עם מי לדבר.
אני לא יודעת מה היא ניסתה להגיד להם, אבל כנראה שאמרו לה לחכות לתורה, או שהמקסימום היא תקבל זה צילום, או חדר מיון. אופציות די קרות.
ואולי משהו אחר לגמרי, בכל מקרה היא הייתה מתוסכלת. וכנראה שגם האחות שנמצאת שם כבר מתוסכלת.
בעלה שאל אותה אם היא רוצה ללכת הביתה, והיא צעקה עליו. עידנה ברגש, כששאלה אם היא תהיה רגועה בבית בלי לבדוק (השערה שלי - הבעל נפגם)
והוא שתק.
כנראה שגם לו אין עם מי לדבר.

ומנגד, אישה ואוו כמה היא יפה. בלי להיות מושכת בכלל, כנראה רק בעיני בעלה.
מבט קטן ימינה ונשמתי לרווחה. איזה עיניים יפות ונעימות היו לה. הסתכלתי עליה וחייכתי (אחרי שראיתי את הבזק החיוך מהעיניים שלה אלי, קיבלתי אישור.) לפחות שש פעמים.
היא ישבה עם בעלה שנראה הודי (היא בהירה, עם גרבי צמר אפורות ונעלי טיולים אפורות במידה קטנה, ושאר הלבוש יומיומי ולא טיולי, שיער קצר בצבע כתום שלא תופס הרבה תשומת לב) וגילית שגם בעלה ממש נעים.
ושממש כיף להתסכל עליהם. איזה נועם. פוו, נשימה לרווחה.

בו בזמן שהיפה שלי מקרינת לי את התקדמות התור (44, ואז 45 ואז 44, מישהו עקף...הנה, 46)
האישה הנעימה, אומרת לגברת שלא מצאה עם מי לדבר שם, שהם מחכים ארבע שעות. הסתכלתי עליה, היא הייתה כלכך רגועה. לא מחפשת רחמים או "ואווו ארבע שעות?? אין, תאמיני לי.. כללית האלה" 
ואז הם סיפרו לאישה (אני חושבת שהכוונה הייתה לספר לזוג, אבל הבעל נקבר מתחת לכובע מאז שהיא צעקה עליו, ולא נראה שמעניין לו), סיפור ממש מצחיק לטענתם.
על זה שהם הלכו לרופא נשים שלא ידע איפה הרחם נמצא והלך לקרוא לאיזה רופא שיגיד לו איפה הרחם.
הסיפור לא היה מצחיק. אולי הם לא סיפרו אותו טוב, אבל תוך כדי, הם היו כלכך רעננים ומאושרים וצוחקים, כאילו לא מחכים כבר ארבע שעות וכאילו לא כואב למישהו מהם משהו (הפעם, אין לי מושג למי)
ובאוזן השנייה החברה היפה שלי עדיין מדברת על התור (בצורה נעימה מאוד מאוד)
ואז התחלתי לצחוק (טוב, לצחקק)

ולהגיד לך, אלוהים, בסדר.
קח לי את הנוחות, ההליכות שפותחות לי את הבוקר, האימונים, השמש, הים, התנועה, הפיזוזים בבית
קח איתך גם את ההישגיות והיכולת להתיש את הגוף.
תתקע אותי בלי יכולת לברוח.
תעשה כרצונך
אם זו הוראה והחלטה שלך, אקבל אותה כנכונה, או לפחות עובדתית 
(רק אל תהיה קשה מידי, אתה יודע שהחודש אני באמת צריכה את העבודה. אה אופסי, אתה לא מרשה לי להתערב?) 

...
"היי בובית
אשמח לקבוע לאבא שלי ויותר מאוחר אקבע גם בשבילי
יכולה לקבל אותו ביום חמישי הקרוב?"

כוסאמק. גרר. איך אני אוהבת את החיים שלי.

"הי יפה שלי, אני השבוע כנראה לא מקבלת"

אז אחד מהקולות המאוד דומיננטים שאצלי בראש המליץ לי להתחיל להקיא כאן מילים, משפטים ושאר רגשות שמגיעים ממחשבה

זה קצת מוזר, כי הפעם האחרונה שהיה לי בלוג הוא היה שחור ועצוב והקאתי שם בעיקר נוזל בצבע ביוב 
מקווה שעכשיו המי(לי)ם שיצאו יהיו צלולים יותר, וטובים לשתייה בלי סינון של פילטר 

אני אוהבת לחפור במילים, זה הרבה יותר קל מדיבור
כי זה פשוט מתקתק עם המח באותו קצב, כשזה יוצא בדיבור יש עוד שנייה של שמע, ואז המוח עסוק גם בלשמוע מה אמרתי והוא הופך לפחות צלול.
בכללי, אני לא דברנית גדולה
הרבה יותר נוח לי לשמוע, או לבהות בזמן שמברברים לי עד אובדן קשב

אני בכלל לא יודעת מה מתחשק לי לרשום, מקודם שדמיינתי את זה בראש יצאו מליארדי משפטים, אבל עכשיו אני לא זוכרת על מה הם היו

אתחיל בשאפו, שאפו קהילת הבדמס, שגרמתם לי להבין שסאדו זה לא רק מכות (עדיין קשה לי להשתחרר מהדימוי הזה) ושיש בו הרבה עומק, צרכים בסיסיים וחייתיים (תמיד אהבתי למלמל מיאו מיאו ברגעי שעמום, עכשיו זה באמת יכול לקבל מקום)

גם איזה כיף כאן, מותר לי לשחק בחול ולהיות ילדה!!! מה זה מותר, זה אפילו מומלץ וחושני. זה מה ששואפים ממני, ובכיף, תסניפו. מסתבר שיש לי מזה בשפע 

האמת, אני כלכך מפחדת לספק כאן את הצורך הזה, שבסוף התהליך בכלל אהיה כבר גברת. רק מהמחשבה הזו הלב מתחיל לדפוק. לא רוצה גברת. הלוואי שעור הפנים שלי לא ידפק מהים והאהבה לשמש, כמה שיותר חזקה, לתוך הפרצוף. בואי, תכווני לעצמות הלחיים, תחממי לי אותן ותגרמי לי לחייך, ואשאר עם חזות צעירה לפחות לעשור הקרוב.

אבל אברא כדברא, אז קוסמוס יקר הבטחת שתמלא אחרי הבקשות שלי. תשאיר אותי צעירה, רק תוציא מהפרק את האבודה.
למרות שגם להיות אבוד זה נחמד, כי אז דברים מסתדרים ופתאום לא כזה מפחיד. 
בסדר, אפשר להשאיר אבודה. אבל אני רוצה בתמורה את המילה אמיצה. כן. הרי אמיץ לא יעשה דברים שמפחידים בידיעה ילדותית שסוף העולם יגיע, הוא אמיץ כי הוא מאמין שהוא יצא מזה בחיים. אז אני רוצה את הכוח לנשום כשהאדמה רועדת ולהגיד לעצמי, טוב למות את כנראה לא הולכת וכנראה שבקרוב מאוד שוב תחייכי. 
יש לי מין עידוד כזה שמאמצת כשמאבדת משהו חומרי, "עוד שבוע\חודש\שנה זה הרי ישכח, את לא תחשבי על זה. אז גם עכשיו מותר לך לשחרר מהבאסה." וזה די עוזר, צריכה להקפיד על זה גם מול פחדים או אובדנים קצת יותר רגשיים. 
למרות שגם להיות חלש זה כיף. הרי אני יכולה לנסוע באוטובוס ולהתחיל להוריד דמעות ולהתפלל שכל האנשים ישארו אטומים רגשית אחד כלפי השני, ואף אחד לא יבוא לשאול אם אני בסדר בפרצוף מרחם. כי אמנם אני קצת דומעת, אבל בפנים אני די בסדר, אפילו לרוב רגועה מהרגיל. בכי זו בסך הכל עוד דרך של הגוף להוציא פסולת, ומכל הדרכים, הדמעות הן הכי טעימות.
מסתבר שיש לי הרבה להקיא
ואולי אני רק מנסה להתיש את מי שקורא, כדי להשאיר את הבלוג הזה לעצמי.
כי פויה, מי הרשה לכם להכנס לי למחשבות, ואז עוד תחשבו שאתם מכירים אותי. אז אפשר לצפות, אבל אני לא אכין לאף אחד קפה או תה, ותכבו את האור בשירותים אחריכם.

ממ..טוב, שליטה שליטה.
אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפיה והאמת לא מתחשק לי לדבר עליה.

אז אסיים כאן, בתקווה שבקרוב אבין אל מי אני מדברת כשאני כותבת את כל המילים האלו

**(כל מה שנאמר תקף לנקודת זמן הזו. הוא ישאר אמת לתמיד, אבל, של הרגע הזה)

ועכשיו אלך לשחק לי פה עם הצבעים