מחשבות זימה, איזו בושה.
הכל התחיל מאז משרתי החדשה, מנקה של איש אחוזה.
משהו במדים, משהו בניקיון, משהו בפקודות ללא הפסקה, משהו באיש המזיע והשמן הזה שהיה, שהטיף לי פעם אחר פעם, פתח בי מחשבות זימה. האחוזה מקוללת, בזה אני בטוחה, אחרת אין לי שום הסבר לכל מה שקרה.
אסור כך, אני אישה נאורה. ובשנות השישים המקובעות, מחשבות זימה יובילו אותי אל הגיהנום הנורא.
הכומר יעזור לי, אין שום ברירה. אלך לכנסיה, אתוודה ואקווה למחילה.
הו אבי, הגעתי הנה כי אני מלאה בתאווה.
אני לא יודעת מה לעשות, כאילו בתוכי שוכנת שדה.
אני מרגישה את הגוף שלי בוער פעם אחר פעם, ומעין תחושה חמימה מגיעה מהרגליים, הופכת אותי לדרוכה, מבט עיני משתנה וזה בדיוק השלב שבה עולה מחשבה אסורה.
הו, אבי, יש בתוכי מישהי רעה, אני חושבת שזה מהאחוזה הגדולה.
היא גורמת לי לרצות לחשוף את החזה, לפתוח את החולצה ולשלוף את החזיה, אני מצטערת, זוהי באמת בושה.
היא גורמת לי לרצות ללקק נעלי גברים
היא גורמת לי לרצות לשאוג ולשאוג ללא הפסקה, באמת, וזה עוד כלום. ממש לא נעים לי לספר לך בפרטי פרטים על מחשבות הקללה.
גם עכשיו היא בתוכי, אבי, אני מקווה שלא תבהל.
אני מרגישה אותה עולה, היא מזיזה אותי על הכיסא, קדימה ואחורה אבי, היא עולה. היא כאן ועכשיו אבי, כל כולי ברגע זה מלאת זימה.
בבקשה, אני על הרצפה, מתחננת לעזרה. היא פתחה לי את החולצה, החזה שלי בחוץ מוצג לראווה. אבי, היא נוגעת בי. היא מוחצת לי את הפטמות בזמן שאני מדברת איתך, הקללה הנוראה מהאחוזה הגדולה.
עזור לי, אחרת אשתגע וינדו אותי מהקהילה.
הכומר עזר לי, נתן לי את העזרה הגדולה ביותר.
בזמן שהתייפחתי, איבר מינו יצא מהחלון הקטן שמחבר בינינו
עבה זקוף ומלא גם כן בתאווה
אוי ואוי, הקללה הונחה על כולם! גם על הצדיק, משרת האלוהים, האיש במדים.
מי אני שאתנגד לה,
האש כאן, אין לעצור.
כולנו חולים, תודה אלוהים.
